תערוכות חדשות במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית: סיפורי מסע מחקריים של אמניות ואוצרות בעקבות נשים מרתקות שחיו ופעלו בזמנים ובמקומות שונים

מיכל היימן: AP – Artist Proof, Asylum (The Dress, 1855-2017)
הילה בן ארי: תנועה בין קווים שבורים – מחווה להדה אורן
רונית פורת: מר אולבריך והעלמה נוימן
מורן שוב: עיניים שמחות לצִלָּה בינדר
הינדה וייס: אחרי היעל הנובי
תמר לצמן: ביקורה של גברת טאד
טליה סידי: חמש עבודות
מרים חלפי: גלוית עיניים
קבוצת מונדי_לאב במוזיאון הרצליה

הפתיחה: מוצ"ש – 14 בינואר 2017 – בשעה 20:00
נעילה: 22 באפריל 2017
התערוכות החדשות במוזיאון הרצליה תחת הכותרת "בעקבותיה", מציגות סיפורי מסע מחקריים של אמניות ואוצרות בעקבות נשים, ממשיות או מומצאות, שחיו ופעלו בזמנים ובמקומות שונים. האמניות והנשים מושאי מחקרן, הן נשים יוצרות, פועלות, אוהבות, נואשות, פגועות ופוגעות, מחפשות, לא מרפות, המשתוקקות לבטא את רעיונותיהן ולממש את דרכן, גם אם הדבר כרוך לא אחת בקשיים הנובעים מעצם היותן נשים. את כל הפרויקטים מלוות אוצרות המוסיפות נקודת מבט רחבה, הקושרת בין הסיפורים והעבודות.
בנוסף למקבץ התערוכות "בעקבותיה" – מתארחת לשלושה חודשים במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, קבוצת המחקר מונדי_לאב מהפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, במסגרת הסדרה "מבט פנימי", הבוחנת את המבנה האדריכלי והרעיוני של המוזיאון .
———————

מיכל היימן:
AP – Artist Proof, Asylum (The Dress, 1855-2017)
אוצרת: איה לוריא
התערוכה של מיכל היימן, המוצגת באולם הגדול של מוזיאון הרצליה, היא הצבה מורכבת הכוללת מיצג, וידיאו, סאונד, תצלומים, עבודת רצפה, אובייקטים, מסמכים ותצוגת ארכיון.
המבקרים בתערוכה מוזמנים למסע בזמן ובמרחב אחר, שתכליתו לסייע לאמנית לחזור ל"מקלט המשוגעים" (Insane asylum), אחד מאותם מוסדות אפלים ומאיימים באנגליה של המאה ה-19, שבמהלך השנים שונה שמו ל"בית חולים לחולי נפש" ומכונה היום, בשפה נקייה, "מרכז לבריאות הנפש".
מיכל היימן מבקשת לשוב ל"מקלט המשוגעים" במטרה להציל מאושפזת אנונימית בת דמותה, כפי שזו נתגלתה לה בתצלום מתוך ספר ישן ומאושפזים נוספים משוללי זכויות, שהופקרו במוסדות מסוג זה ללא זכות ערעור.

הילה בן ארי: תנועה בין קווים שבורים – מחווה להדה אורן
אוצרת: טל יחס
מיצב הווידיאו של הילה בן ארי הוא מפגש בין יצירתה לבין זו של הכוריאוגרפית הישראלית הדה אורן (2008-1935).
בסרטונים, המוקרנים בחלל התערוכה, מופיעים רקדנים בגודל כמעט טבעי בתנוחות מתוך כוריאוגרפיות של אורן או בהשראתן.
לצד הסרטונים, מוצגת התצוגה הארכיונית "הדה אורן: 'התנועה היום יומית באיזה תנאים היא ריקוד?'", המכילה תצלומים, קטעי וידיאו, רישומים, קטעי יומן ועוד, המתעדים רגעי מפתח בארבעים שנות הקריירה של הדה אורן. העבודה היא פרק מסדרת מחוות של בן ארי, בהן היא חוקרת ומנהלת דיאלוג עם יוצרים ישראלים ותיקים

רונית פורת: מר אולבריך והעלמה נוימן
אוצרת: אורית בולגרו
רונית פורת מציגה מסע בעקבות לישן נוימן, נערה יפהפייה בת 16 שנשפטה למאסר בברלין בשנת 1931 בעוון סיוע לרציחתו של פריץ אולבריך. שען שנהג לפתות נערות תמימות – בהן היא עצמה – ולצלמן באופן אירוטי בחדר האחורי בחנותו.
בסיפור שהאמנית רונית פורת מעלה באוב מן ההיסטוריה, היא מדגישה את כפילות נקודות המבט – גבר ואישה, קרבן ומקרבן, צלם ומודל. בחלל התערוכה מוצגים שני נרטיבים מקבילים: האחד מתחקה אחר הנעשה, המדומיין או הלא מודע, בלשכתו האפלה של אולבריך; האחר מציג את הסיפור של נוימן כמודל נשי שהפכה מקרבן למקרבן, ממושא למציצנות לרוצחת. התצוגה של שני הסיפורים בחלל מרמז על אפשרות של היפוך תפקידים בין נוימן ואולבריך.

מורן שוב: עיניים שמחות לצִלָּה בינדר
אוצרת: איה לוריא
התערוכה היא הזמנה למפגש עם דמותה הנשכחת של האמנית והמאיירת צִלָּה בינדר (1987-1919), שאיירה עשרות ספרי ילדים בעברית שהיו לקלאסיקה. התצוגה כוללת תצלומים, אובייקטים, טקסטים, חומרי ארכיון ותסכית מאת מורן שוב המושמע במדריך קולי.
מורן שוב חוקרת ספרים בעין אוהבת. היא בוחנת את השכבות האינטלקטואליות, הרוחניות והאסתטיות שיוצרים עיצובי הכריכה ונייר הבִּטנה (פורזץ), הבחירות הטיפוגרפיות, הניקוד ויחסי איור וטקסט על הדף, איכויות הנייר, הדפוס ותיפורי השִדרה.את ממצאי חקירותיה היא מתעדת מנקודת מבט מקרבת. לצד זאת, היא נוקטת לעתים בדרך של התערבויות (מוסוות יותר או פחות), כגון שתילת שורות משלה במקום הטקסט המקורי.

הינדה וייס: אחרי היעל הנובי
אוצרת: איה לוריא
טקסט מאת רותם רוזנטל
לאחר שנים של חיים עירוניים בתל-אביב, בהן היו הקיום והנוף האורבאני מרכזיים למחקרה האמנותי, הגיעה הינדה וייס לסביבה חדשה,לשהות-אמן מדברית שיצרה לעצמה במצפה רמון, בעקבות מפגש עם יעל נובי. וייס יוצרת חלל המשחזר את תחושת האווריריות של העולם המדברי ומייצר את המתח הקיים בין שאיפה להיטמעות, לבין הכרה באי היכולת להביט במרחב במלואו. המבקרים מוצפים בסאונד החזרתי של סרט הווידיאו המוקרן בחלל, אחרי היעל הנובי, מבלי לדעת מה מקורו. רק לאחר זמן , מתברר שהוא נובע מתנועת נדנדות מעלה-מטה, שוב ושוב עד אינסוף.

תמר לצמן: ביקורה של גברת טאד
אוצרת: איה לוריא
הצלם האמריקאי אדוארד מייברידג’, (9.4.1830 – 8.5.1904) היה הראשון שעשה שימוש במספר מצלמות במטרה ליצור אשליה של תנועה. מייברידג’ צילם נשים רבות במסגרת פרויקט התנועה שלו מסוף המאה ה-19. אך בעוד שתצלומיו זכו למעמד איקוני בתולדות הצילום והקולנוע, הנשים שצילם נותרו ברובן אלמוניות. המידע הנלווה לתצלומיו אינו כולל את שמותיהן, אלא רק מספרים קטלוגיים ותיאור הפעולות הגופניות שבצעו לשם הצילום.
האמנית תמר לצמן התמקדה במחקר ובירור זהותה ודמותה של מרגרט טאד, אחת הנשים שמייברידג’ צילם שוב ושוב. היא הייתה אשת עמיתו של מייברידג’, ג'יימס ליברטי טאד, פרופסור לאמנות באוניברסיטת פנסילבניה, הגוף שהזמין ומימן את עבודתו של מייברידג’. עבודת הווידיאו שלה מציגה עדות בדיונית של גברת טאד על חוויית העבודה עם מייברידג’, נקודת מבט נשית שהוזנחה.

טליה סידי: חמש עבודות
אוצרת: איה לוריא
טקסט מאת אירנה גורדון
פועלה הקצר אך האינטנסיבי של האמנית טליה סידי , נמשך כעשר שנים, מסיום לימודיה במחלקה לאמנות בבצלאל ב-1997 ועד מותה בטרם עת בשנת־2006. בשנת העשור לפטירתה, מוצגות על קיר הבטון באולם הכניסה למוזיאון הרצליה, חמש עבודות מונומנטאליות שלה. המהלך המדויק והסוער שמאפיין את עבודתה חושף עצבים רגישים ושפתה האמנותית מגיבה למציאות בשילוב של תחושת דחיפות ועיבוד רעיוני מושגי חריף.

אוסף +
מרים חלפי: גלוית עיניים
אוצרת: גליה בר אור
הפסלת והמשוררת מרים חלפי (1917 לערך- (2002 , נמשכה לאמנות מגיל צעיר, אך תנאי חיים של יתמות ועבודה קשה,אפשרו את צמיחתה כיוצרת, רק בבגרותה, בשנות השלושים שלה. האוצרת גליה בר אור, החוקרת זה שנים את הנרטיב ההיסטורי העלום של האמנות הישראלית, חושפת את דמותה של חלפי.
עבודתה של חלפי נכללה בתערוכה היוקרתית של מוזיאון ישראל, "80 שנות פיסול" (1984, אוצר: יגאל צלמונה), אך יצירתה נותרה נשכחת ועלומה במידה רבה.
לא רבות היו אמניות הפיסול בישראל. זהו תחום התובע כוח פיזי ונפשי, מרחב עבודה ומקום אחסון, שלא היו לה. אולי בשל כך, בניגוד לפסלי הברזל של האמנים הגברים שפעלו באותה התקופה, הפיסול של חלפי אינטימי ותפיסתו המרחבית לא מנכסת, נעדרת אלימות.

מבט פנימי III
חשיפות: קבוצת מונדי_לאב במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
טקסט מאת דוד בהר-פרחיה
קבוצת המחקר מונדי_לאב – שחבריה הם דוד בהר-פרחיה, רונן אידלמן, נועם ברוקמן ואורי כרמלי – מעתיקה את פעילותה מהפקולטה לארכיטקטורה שבטכניון, חיפה ומתארחת למשך שלושה חודשים במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. בתקופת שהותה במוזיאון תחקור הקבוצה סוגיות כגון הקשר בין זיכרון והנצחה, ביטחון קהילתי ומעקב, והתחדשות עירונית. הקבוצה מתמקדת בחקר היחסים בין פעולת האמנות והעיצוב לבין השדות הקהילתיים והחברתיים הנארגים במרחב הציבורי, ובוחנת את תפקידן האפשרי כמתווכות בין העולם החברתי לבין העולם הטכנולוגי העכשווי.

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הבנים 4 , הרצליה, טל' 955101109-
שעות פתיחה : ימים ב', ד', ו' ושבת 14:00-10:00 / ימים ג', ה' 20:00-16:00


שיתוף ב facebook
שתף
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב print
הדפס
שיתוף ב email
אימיל

תגובות