השבת נקרא שתי פרשות מחוברות – ההופכות לפרשה אחת בדיון על נושאי טומאה וטהרה.

הפרשה פותחת באישה יולדת, שצריכה להִיטָהֵר. לאחר סיום ימי טהרתה (33 יום לבן 66 יום לבת), היא מגיעה אל הכהן ומוסרת מנחה (קורבן).

הפרשה ממשיכה עם דיני טהרה בדגש על מחלת הצָרָעַת, אשר איננה כה נפוצה בימינו. כאשר לָקָה אדם בצרעת, היה עליו לבוא אל הכוהן, לקבל את הוראותיו של הכוהן, לצאת אל מחוץ למחנה ולהִיטַהֵר.

גם הבגד, ביתו וכליו של האדם יכולים “להידבק” בצרעת. כאשר נראות פטריות עובש על קירות בית – צריך הכוהן לבדוק האם מדובר בצרעת הבית. אם אכן כך הדבר – מוציאים את החלק הנגוע, ובונים במקומו קיר חדש. במקרים מסוימים הורסים את הבית כולו.

כאשר מבריא המצורע ממחלתו, עליו לעבור טקס טַהֲרָה. האדם שהחלים מצרעת מביא שתי ציפורים. אחת מהן שוחטים, ואת השנייה טובלים בדם הציפור השחוטה, ומַזים על המִיטַהֵר שבע פעמים. המיטהר מכבס את בגדיו, וביום השמיני מקריב קורבן אשָם. בפרשה זו מוזכרות טוּמְאוֹת נוספות.

“וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע…”

רבי אברהם מרדכי מפינטשוב זצ”ל, תלמידו של “החוזה מלובלין”, היה עני מרוד וכל פעם שנסע ללובלין, הייתה אשתו מתחננת שלא ישכח לספר לרבי על המצב הנורא שהם שרויים בו, ויבקש ממנו עצה וברכה, אלא שכל פעם נשכח הדבר מליבו, בבואו אל הרבי היו עוסקים בתורה. ולא היה מזכיר את מצבו הקשה. יום אחד גמרה אשתו בדעתה כי הגיעו מים עד נפש, ובשעה שעמד לצאת ללובלין, קמה ונסעה עמו. משלא נותרה לו ברירה, נכנס אל הרבי, ישב לפניו וסיפר לו על המצב שהוא ובני ביתו שרויים בו, שאלו “החוזה” מפני מה לא סיפרת לי על כך כל הימים. השיב רבי מרדכי, הייתי סבור שהרבי יודע על כך ברוח הקודש שבו, השיב לו ה”חוזה”: התורה אומרת לנו “. אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל …הַכֹּהֵן” ..” וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע ..” אין הוא צריך לומר ולספר לכהן דבר, אלא רק לבו .אולם ! בנגעי בתים נאמר “ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית”, בדברים הנוגעים לנעשה בבית, צריך לספר, אין יוצאים עוד ידי חובה בכך שרק באים לכהן, “והגיד לכהן”…

נמצא, שפרשות אלו מראות לנו ניגודים: תזריע ומצורע. בתחילה נוצרים חיים, לעומת שיבוש ועצירת החיים.

חיבור נכון בין איש לאישה הופך אותם, כשותפים במעשה הבריאה: “דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר”. לעומת זאת, שותפות של רכילות ויריבות, מגיעים לתקלות וניתוק מרצון השם, עד כדי כך שהמילה “נֶתֶק” מצוינת שלוש-עשרה פעמים.

אין ספק כי הצרעת באה על עבירות של בין אדם לחברו: לשון הרע, רכילות, דיבה, הוצאת שם רע, מחלוקת …. די קל להיכשל בכל אלו, בעוד שהדרך להיטהר מכך ארוכה ומייגעת, ומכאן, יותר משאדם פוגע בזולתו, הוא מזיק בעיקר לעצמו.

בעבר נזהרנו או הוזהרנו מהעבירות המובילות ל’צרעת’, היום כשאנו חיים בדור של רשתות ומדיה, חייבים לנקוט משנה זהירות. בידינו הבחירה אם לקחת את מעשינו וחיינו לצד הקדושה או הטומאה, החיוב או השלילה, והרי: “זֹאת תּוֹרַת נֶגַע-צָרַעַת… לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ.”

יהי רצון שנזכה להשתמש בכל קדמה וטכנולוגיה רק לעשות טוב , מתוך אחדות, שמחה, מתוך קדושה וטהרה.

שבת שלום ומבורך

חזי ברזני