אירית שחר :”יום הולדת 37 עמרי שלי
או אין יום הולדת 37
בעיניי אתה גדל אבל, לאט, לאט אני מתקשה לתאר לעצמי אותך בגיל הזה ילדי בכורי
היום יום הולדת מחרתיים ערב יום הזיכרון ואני בתקופת בין המצרים שלי
הגוף והנפש שלי לא יודעים מנוח
“בגיל 37,
האם היית מכסיף כמו אבא בשיער? או אולי היית כמוני בלי שערות לבנות כמעט עד הרגע שהלכת ממני?
כמה ילדים היו לך?
כמה בנים כמה בנות ואיך הם היו נראים?
מה היה התפקיד שלך?
באיזה דרגה היית כבר?
איפה היית גר?
שאלות מייסרות שאין עליהן תשובה
לשאלות מסוימות כן יש לי תשובות!
היית חתיך עולמי גם עכשיו!
הגומות חן המהממות שלך היו מעטרות כל חיוך מהמם שלך!
היית טוב לב, נדיב ואהוב כל כך גם היום!
היית אבא, בעל, אח ודוד מדהים! ( איזה פספוס )
היית בן אוהב, דואג ומכבד, כמו תמיד!
ולאור כל הדברים שאני כן יודעת בוודאות, ההחמצה היא כל כך מרה, מרסקת וכואבת
עמרי שלי, אהבתי שלי, גיל 37 זה כבר גיל שבו החיים כבר מעוצבים ומשקיעים רק בביסוס שלהם!
כמה הייתי רוצה להיות בשבילך ובשביל ילדיך לעזור לכם לבסס את החיים, לתת, להעניק, לאהוב ובמקום זאת אני רק מדמיינת מה היה אם, בוכה מרות עליך ועל מר גורלנו וכמהה כל כך כמהה שהכל היה אחרת
חולמת על החזרה שלך כל הזמן, כאילו שזה אפשרי והנה זה יקרה
אתה יודע עמריקי אני אגלה לך סוד שישמע מוזר אפילו לי, אני מתגעגעת לשנה שנתיים הראשונות אחרי לכתך!
אז, עוד העולם עמד איתך מה זה 25 או 27? אפשר לסגור את הפער אם תחזור!
אבל גיל 37 זה כבר זמן רב שעבר, כל כך הרבה השתנה פה, כל כך הרבה עברנו כמשפחה, כחברה, כמדינה בלעדיך, כל כך הרבה היית צריך להשיג, לחוות!
לא זכיתי ללוות אותך לחופה
לא זכית לקדש את אשתך
לא זכית להיות בחדר לידה עם אישתך לקלוט לזרועותיך את ילדיך בצאתם לאויר העולם ואני לא זכיתי להגיע בהתרגשות לחדר הלידה ולחבק אותך ואת הנכדים שלי באושר אין קץ
לא זכית לרקוד בחתונה של ענבר וכנראה גם בשל לוטלי
לא זכית לחגוג איתנו כל כך הרבה חגים ואנחנו החגים שלנו הפכו כל כך עצובים
כל כך הרבה לא, שזה מטריף לי את הדעת למנות אותם
ואני אימא שלך נעה בציר הזמן של ה-25 שנים ועוד חודש וחצי, שזכיתי בך, הלוך ושוב פעם אתה תינוק מהמם, כל כך טוב ונוח, שובב וחכם!
פעם אתה ילד בגן, בבית הספר היסודי מקסים, חברותי ורגיש!
פעם אתה נער יפה, שמתחיל להתעצב לגבר שתהיה, מוקף חברים, תמיד עסוק, תמיד מחפש את החוויה הבאה!
ואז חייל צעיר ואנחנו מתרוצצים אחריך ברחבי הארץ לבקר מתי שאפשר, בטקסים עומדים גאים כמו טווסים על הנחת שמקבלים ממך!
והנה אתה גבר לתפארת, מפקד, בן זוג, אח, בן, חבר למופת שהעתיד מחייך אליו!
הלוך ושוב אני נעה לאורך השנים שהעניק לך בורא עולם על פני האדמה!
אבל, לעיתים אני מגיעה ליום הארור הזה שבו נלקחת ממני, נחטפת ממני, לבשורת האיוב שהוטחה בפניי על ידי המבשר ואז אני נזרקת באחת לקרקע המציאות המרה, אתה אינך עוד ואין עוד ימי הולדת לחגוג והכל כואב והכל שובר
יש שיר אחד שמתנגן בראשי שוב ושוב, שיר אמריקאי שנכתב על אהבה נכזבת אבל הוא כל כך מבטא את הרגשתי השיר נקרא סוף העולם The end of the world:
המילים בערך עם קצת שינויים הם:
למה השמש עוד זורחת?
למה הים ממהר לחוף?
הם לא יודעים שזה סוף העולם?
למה הציפורים עוד שרות?
למה הכוכבים זורחים מעל?
הם לא יודעים שזה סוף העולם?
אני קמה בבוקר ותוהה
למה הכל כמו שהיה?
אני לא יכולה להבין,
לא, אני לא יכולה להבין
איך החיים ממשיכים כמו שהם!
למה הלב שלי ממשיך לפעום?
למה העיניים שלי בוכות?
הם לא יודעים שזה סוף העולם?
הוא נגמר כשאמרת לי להתראות בפעם האחרונה
עמרי שלי
אוהבת אותך כל כך בני בכורי עד המקום הרחוק ממני שאתה נמצא בו אני מנסה תמיד לשלוח את אהבתי וכולי תקווה שאתה מקבל אותה תמיד!
אז יום הולדת 37 שמח לך ילד שלי, מקווה שחוגגים לך שם, יש כל כך הרבה מהמשפחה שלנו שם ויש לך שם כל כך הרבה חברים וחברות מופלאים ויפים וצעירים ומוצלחים שנקטפו בטרם עת מהעולם הזה, אז בטח החגיגה שם גדולה, כי אני מכירה אותך אתה הרי יודע לחגוג אז תחגוג בבקשה עמריקי, תחגוג בגדול ואני כשיוחלט שהגיע יומי אצטרף לחגיגות לך, בינתיים אני פה שולחת את אהבתי הגדולה, מתפללת שאתה חוגג אבל תסלח לי על העצב שעוטף את ליבי, איני יכולה אחרת ”