כותרת התערוכה: “זעקי ארץ אהובה” מושאלת מרומן על דרום אפריקה של אלן פטון בתקופת האפרטהייד שיצא לאור בשנת .1948 חמש שנים לאחר מכן הועלתה ההצגה בשם זה בתיאטרון הבימה “זעקי את מר גורלך לקבור בתוכך את מיטב בניך הלוחמים בגבורה למענך”.
באמצעות האמנות ניתן לבטא את הזעקה החנוקה בכל אחד מאתנו , ו מאז האירוע ב- 7 באוקטובר 23 אין צורך להכביר במילים. באמצעות איורי החטופים, נותנת האמנית אווה גרובגלס קול למי שאינו יכול לזעוק , ותוך כדי התהליך היצירתי היא נותנת ביטוי
לכאבם ולכאבי משפחותיהם תוך תחושת הזדהות עם מצוקתם. בעת שהציירת אווה גרובגלס מתייחד ת עם צילומי החטופים , זהו רגע אנושי ואינטימי בו היא מנסה לתהות על קנקנם ולהכיר אותם ביתר שאת ומבחינתה כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. הצילומים שנלקחו מהעיתונות הם קרים ו אווה מנסה להשלים בהם את הפרטים החסרים והיא מעוררת אותם לחיים באמצעות מכחולה וכישרונה, ולעיתים היא מדמיינת שהם, החטופים מחזירים לחה מבט. לתחושתה של האמנית, הם הפכו להיות חלק מחייה למרות שאין לה ידע מוקדם מי יישאר בחיים ומי ימות, אך יש באיוריה ייצוג למוות ולחיים גם יחד , וכדברי המשורר טוביה ריבנר “האיש המת ממתין באיש החי”. כפי שניתן לראות בתערוכה, בחרה האמנית לצייר בעיקר את הגברים מבין החטופים מתוך מחשבה שלנשים ולילדים ידאגו קודם. לכל איור יש קו מתאר שסוגר עליו ולמעשה אמור לשמו ר עליו , ובכך ביקשה האמנית באופן מטפורי לשמור עליהם. יש בינה לבין האחר דיאלוג חרישי מרגש ואינטימי שבא לידי ביטוי בכתב ידה הציורי המיוחד.
על פי מבקר האמנות גדעון אפרת )מתוך ספר ו אמנות פוליטית בישראל( המושג אמנות פוליטית הוא נזיל פוליטי וגמיש הוא בעיני המתבונן. האמנות הישראלית הגיבה לאירועים היסטוריים בעלי משקע פוליטי כבד ואין ספק שאירוע ה”חטופים” הוא בעל משקל כבד במיוחד שיש לו השלכות רחבות עלינו, הן כעם והן ברמה הבינלאומית. כאן המקום לצטט את המשורר הידוע עלי דרוויש “אני לא יודע מי מכר למי את המולדת של מי, אבל ראיתי מי שלם את המחיר” . גם בתערוכת הפרפרים שהציגה גרובגלס בבית מוזה היה ייצוג דואלי למוות ולחיים. הפרפרים היו עשויים מחומרים ממוחזרים, מחלקי מחשב והיו כלואים בתוך מסגרת סגורה, ושמשו רק כהדמיה שכן אף פעם לא היו חיים.
בדומה לאמנים ידועים רבים הגיעה האמנית לאה ראב להכרה שהיא זקוקה לשפה חדשה, לאחר הטראומה שחווינו כולנו בשביעי באוקטובר .23 היא זנחה את הציור לטובת יצירות בדו-ממד. החיבור שלה למדיום חדש נעשה באמצעות שימוש בשאריות עץ מופשטות בעלות צורות מעוותות שמבטאות את רגשותיה הכואבים והקשים. בחלק מן היצירות הוסיפה חול וצבע כדי להוסיף מרכיב מציאותי.
בתערוכה מציגה ראב יצירות קטנות בדו-ממד המורכבות מחומרים טבעיים שקנתה או מצאה בביתה, שעשויות משאריות עץ שלוקחות אותנו לעולם המתים, בדימויים שונים כמו: עצמות, שלדים, אברים מפוזרים וכיוצא באלה. אלו הן יצירות אינטואיטיביות שחלקן צבועות ומאזכרות אמנות אפריקאית. הצבעוניות של האסמבלאזים אחידה ו אינה מגוונת בניגוד לציוריה מן העבר שהייתה בהם חיות וביטוי לפעילות אנושית. אם זאת הצבעים עזים: אדום, כחול, ירוק ועוד. אופן השימוש בצבע מבטא את הדואליות, את הקונפליקט ואת המורכבות של הסיטואציה. התכנים בציוריה מבטאים מוטיבים שחוזרים על עצמם כצעקות, סבל, ופחדים.
נוכחותם של החטופים מתוארת בצורה סימבולית על ידי ראשים אנונימיים ובקשה לעזרה באמצעות הידיים המושטות באווי ר . חוסר האונים והכאב בולטים ביצירותיה אך יש בהם משום ביטוי מאופק ו זו אמנות חרישית, דוממת , קול ענות חלושה ולמעשה האמנות נותנ ת ביטוי לרחשי לבה של האמנית בשל הטראומה שחוותה, כמו כולנו. כאוצרת אני חשה שהיצירות של לאה ראב מקרינות עדינות , חוזק ואנושיות.
מבין האמנים הישראלים ישנם כאלה שבטאו את רגשותיהם בבוטות בתקופות מלחמה דוגמת הפסל יגאל תומרקין ביצירתו “הוא הלך בשדות” אותה עשה בעקבות מלחמת ששת הימים , לעומתו האמן והמרצה יונתן הירשפלד סובר שאמנות אינה אקטואליה )מתוך מאמרו: הר הקסמים( והוא עצמו צייר בתקופה זו של מלחמת “חרבות הברזל” ציורים שכינה אותם “מכוערים” בהם נתן ביטוי ללא מודע שלו. לדעתו ראה ציטוט “אל מול כל האימה חייבת להיות אפשרות לומר משהו עדין, רב רבדי, חצי שקוף, לא פוליטי אנושי” וכי באמנות יש פניה לאספקט אוניברסלי וקמאי בחוויה האנושית האסתטית.
אוצרת: ד”ר תמי קידר