"פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה" [דברים כ"ט 17]. הלענה מוזכרת בדברי הכיבושין והתוכחה של משה אל העם , כסמל לרוע. במגיל איכה מופיעה הלענה כסמל הסבל "זכור עוניי ומרודי, לענה וראש" [איכה ג’ 19]. החוקרים מייחסים את הלענה לשיח אפור הגדל בעיקר בערבות הנגב. השיח מרובה ענפים, עליו הגזורים מדיפים ריח ,הודות לשמן האתרי שבהם. שמן זה מסייע ללענה להתגונן כנגד אוכלי העשב למיניהם.

הלענה שימשה לא רק כדימוי בנבואות זעם, אלא מילאה תפקיד חשוב בימי קדם. למרות מרירותה הידועה ,נאכלה הלענה , כפי שנלמד מהנביא ירמיה [ט14]:"הנני מאכילם את העם הזה לענה והשקיתים מי ראש". הלענה משמשת מזור לכמה מיני תחלואים.כתרופה למיחושי בטן, לכאבי שיניים ולהצטננות קלה ועד לקצרת. פליניוס, ההיסטוריון הרומי בן המאה השניה לספירה :"זה צמח מועיל , המשמש להכנת תרופות שונות, הרומאים נוהגים להשקות מי לענה את המנצח בתחרויות מרכבות, נראה שהסיבה לנוהגזה היא השקפת אבותינו , כי הבריאות מהווה פרס כבוד". [פרשה ארץ ישראלית, פיקל אורה].