"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה…" [ויקרא, כ"ג 14]. בין המצוות התלויות בארץ מצויה מצוות הבאת עומר התנופה. עד קציר העומר אסרה התורה לאכול מיבול התבואה החדשה. ארץ ישראל מצטיינת במיגוון אזורים, במרחק לא רב זה מזה נמצאים אזורים בעלי תכונות אקלימיות שונות. האקלים ותנאי הגידול, זמן הזריעה, טיב השדה ודרכי עיבודו משפיעים על זמני ההבשלה והקציר. בתבואות החורף יש שתי עונות קציר: המבכירות – שעורים ושיבולת שועל , והמאחרות – החיטה והכוסמת. העומר בא מן השעורים [מנחות פ"ד, ע"ב]. התורה לא פירשה את תבואת העומר , אך בשמואל [ב', כ"א 9] נכתב שהשעורה ראשונה לקציר , "בימי קציר בראשונים – בתחילת הקציר". חז"ל הכיר מקרוב את התרבות החקלאית בארץ ישראל.

מציאות הקיימת גם כיום – בפסח מתחיל קציר השעורים. בשלוש צורות ניתן לאכול תבואה מבכירה: לחם – ניתן להכינו מגרגרי שיבולים יבשים, לאחר טחינה בריחיים. קלי – גרגירי שיבולים שנקלו באש, להכשירם למאכל "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע…" [רות , ב' 14]. כרמל – גרגירי תבואה בעודם לחים, "עשרים לחם שעורים , וכרמל בצקלונו" [ מלכים ב' , ד' , 42]. חז"ל כינו את הכרמל – רך ומל , ורש"י – נמלל ביד. [פרשה ארץ ישראלית , בר און מאיר].