האם תמיד, כאשר אדם משתף בבעיה או בקושי הוא מצפה מאיתנו לפתור אותם עבורו?

הנטייה המיידית שלנו היא למהר ולמצוא פיתרון. להעניק עצה טובה. "כדאי לך…", במקומך הייתי…", "הכי טוב ש…". אין ספק שהכוונה טובה, אך מדוע אנו ממהרים להפעיל אותה? פעמים רבות עוד לפני שבדקנו בכלל עם ‘בעל הבעיה’, מה נחוץ לו מאיתנו.

הצורך המיידי לייצר פיתרון לענייניו של האחר נובע ממחשבה מוטעית, ששיתוף בבעיה או בקושי הולך תמיד עם ציפייה של המשתף לפיתרון. אנו מעריכים שאם נבחרנו ע"י האחר להקשיב לבעייתו, הרי שוודאי הוא מעריך שיש באמתחתנו פיתרונות ורעיונות. לא תמיד!

ייתכן מאוד שהרעיונות והפיתרונות שנציע עשויים להיות טובים ויעילים (בעינינו, לפחות), אך הצורך שלנו להציגם, די מיידית, הוא לא יותר מאשר צורך נרקיסיסטי. "אני יודע מה נכון לעשות…".
כאשר אנחנו מתחילים לייעץ, לפני שבדקנו עם זולתנו מה באמת נחוץ לו (מאיתנו) כאשר הוא משתף אותנו, אנחנו בעצם מחטיאים את המטרה האמיתית.

המטרה האמיתית צריכה להיות התכווננות מלאה לצורך של המשתף, אם אכן יש ברצוננו להיות לעזר עבורו.

ייתכן שרק רצה לשתף. להקל במעט את המשא שעל נפשו. ייתכן שעצם השיתוף וההקשבה לעצמו, יאפשרו לרעיונות חדשים לעלות במוחו. כאשר אנחנו מכוונים למתן פיתרון או עצה, אנחנו עסוקים בעצמנו. בידענותנו. יש בכך אפילו מידה מסויימת של התנשאות.

לא פעם, העצה או הפיתרון הניתנים על-ידנו (למרות שלא התבקשנו) נדחים ולאו דווקא מפני שאינם טובים. הם נדחים מפני שהאדם שמולנו כלל לא ביקש אותם ואולי אפילו מרגיש שהם ‘מקטינים’ אותו, כאילו אינו יכול לחשוב לבד על פיתרונות.
כאשר אדם משתף בעניין כלשהו, נחוצה לו הקשבה מלאה ורצופה. הקשבה ללא קטיעות וללא הבעת דעות מצד השומע. הקשבה ללא שאלות כמו "אז למה לא אמרת/ עשית" וכיו"ב, המביעות ביקורת על התנהלותו. כשהוא מסיים את דבריו, הוא יכול להתפנות להקשיב לנו.

ואז, כל אשר עלינו לעשות, הוא פשוט לשאול אותו איך הוא מרגיש עם העניין, מה הוא חושב עליו, מה נראה לו שהיה רוצה לעשות. אחרי שנשמע מה מתרחש בעולמו הפנימי בהקשר לאותה סוגיה, אין ספק שנבין אותה הרבה יותר טוב.

כאשר אנחנו ממהרים להציע פיתרונות, הם נלקחים מעולמנו שלנו ומסתמכים על ניסיון החיים שלנו, על הדעות, התפיסות והנטיות שלנו ועל הבנת הצרכים הסובייקטיבית שלנו. גם כאשר האחר דומה לנו ואפילו קרוב אלינו, כמו בן-זוג, ילד וכד’, עדיין הוא אחר. אל לנו לחטוא בחשיבה שמה שטוב ונכון עבורנו, בהכרח נכון וטוב גם עבורו.

חישבו איזה מסר של הערכה והעצמה יש כלפי האחר, כאשר אנחנו מתעניינים מתוך כבוד ברגשותיו ובדעותיו. לאחר שהקשבנו והתעניינו, בהחלט יש מקום לשאול האם הוא מעוניין לשמוע את דעתנו, או לקבל מאיתנו עצה.

יתכן ויאמר שאינו מעוניין. שכל שהיה זקוק לו, הוא לחלוק את המטען שהוא נושא עם אדם קרוב. במקרה כזה, לא נותר לנו אלא לנצור את הרעיונות הנפלאים שרקמנו כיצד לפתור את הנושא ולהשאירם עמנו.

כאשר נכונותנו להגיש עצה או פיתרון נתקלת בדחייה, אנו פוגשים לא פעם, רגשות לא נעימים שעולים בנו. האם נעלבנו? האם צנחה לה תחושת הערך העצמי שלנו, שהרי לא היה דורש לרעיונותינו הנהדרים? ברגעים אלו אנו חוזרים להתעסק בעצמנו. לעתים אף עולה בנו כעס כלפי המשתף, על כך שדחה את רצוננו הטוב. במקרים גרועים יותר, אם הדרך שבחר בעצמו לא צלחה, אנו עלולים לחוש שמחה לאיד ולא פעם גם מבטאים אותה במשפטים כמו: "אמרתי לך…". אין נורא מזה!

לפעמים, כל שנחוץ הוא הקשבה. וזה המסר של הוורד שלא היה כמוהו… (מחבר לא ידוע):
לפני שנים רבות, בקצה גן הוורדים הגדול, גדל ורד סמוק וביישן. יפה היה הורד, כי וורדים יפים הם. ניחוח נעים היה לו, כי ניחוח הוורדים תמיד נעים הוא. רק קוצים לא היו לוורד הזה.

באו חוקרים ומלומדים והסתכלו בוורד האדום, בחנו ותהו: "וורד בלי קוצים, מוזר! באמת מוזר!" מלומד אחד הביט ואמר: "משונה, הוורד הזה אדום יותר מכל הוורדים האחרים בגן" ובסופו של דבר רשם בפנקסו: "אין זה וורד בכלל. זהו פרח מסוג אחר. צריך להמציא לו שם. אני מוכן להתיר לו להשתמש בשם משפחתי"…

שמע ג’ומרוסו הגנן את דבריו וכעס: "אתה טועה! זהו וורד אמיתי! הרי אני יודע מה שתלתי בגן!"

בידיו השזופות ליטף ג’ומרוסו את גבעוליו הירוקים של הוורד והצטער צער רב שאין לו מה שיש לוורדים האחרים. "די, לא אניח לאיש להתקרב אליו. אם אין הוא מצמיח קוצים לשמור על עצמו, אשמור עליו אני", הבטיח ג’ומרוסו וחייך אל הוורד.

בוקר, בוקר הרחיק בעצמו את פרת משה רבנו, החיפושית העקשנית הזו אהבה להירדם בגביע האדום וללגום מתוכו את טל הלילה. "שמעי פרת משה, אפילו נסיכה בת מלך אינה זוכה במיטה כזו" היה לוחש הגנן והוורד שומע.

בוקר אחד אמר הגנן כדרכו "בוקר טוב" לוורד והפרח, שתמיד שתק, ניער גבעוליו וענה: "בוקר אור". ג’ומרוסו נדהם עוד יותר כשהוורד הוסיף: "ותודה. תודה על הכל". לאחר שתיקה קצרה המשיך הוורד: "שמעתי את החוקרים אומרים שאינני וורד. הסמקתי מבושה. טוב שהרחקת אותם מעלי. הם הציקו לי בפטפוטיהם. שמעתי אותם ונעצבתי והעצב הוסיף כאב נוסף לגופי."
"כאב?" תמה ג’ומרוסו, "לו רק יכולתי להרגיע ולרפא…"

"אינך יכול", דבר הוורד בקול שקט. "רק הקשב לי. זה לא נכון שאין לי קוצים. יש לי. אוהו, כמה קוצים יש לי! אך, הם אינם צומחים החוצה. הם צומחים פנימה, אתה מבין? הם צומחים לתוך גופי. מעולם לא דקרתי אחרים שפגעו בי. לא שרטתי. כל דקירה בתוכי מכאיבה וגופי מדמם מבפנים. עכשיו אתה גם יודע מדוע אני אדום יותר מוורדים אחרים."

ג’ומרוסו נאנח עמוקות וליטף את הוורד. אחר, הניח את ידו על ליבו ואמר: "לו רק יכולתי להקל עליך."
הוורד חייך. "כעת הכאב אינו גדול. כשאני מספר על הכאב וחולק אותו עמך, איני חש בו כמקודם."

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות, הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com