מכירים את הטעם החמוץ הזה, שעולה כשאנחנו מבינים שזה עתה החמצנו הזדמנות למשהו מעניין, חשוב, נחוץ, או כל תואר מבטיח אחר?

מכירים את הטעם החמוץ הזה, עם הנטייה החמורה להפוך לאכזבה ותיסכול? אוי, כמה בקלות עלולים האכזבה והתיסכול להפוך לכעס… כזה שיופנה כלפי עצמנו וימשיך לדרדר את הרגשתנו, או במקרה הגרוע יותר, יופנה כלפי מישהו בסביבתנו, לא פעם, בצורה של האשמה. "זה בגללו", "בגללם", "בגלל המצב המדיני" והשד יודע בשל מה עוד.

רבותיי, הזדמנויות אינן ישויות בפני עצמן, הקובעות אצל מי יחֲנו. לכן, אם לא עצרו בפתחנו, נראה שלא אפשרנו להן, לא היתה זו החלטה שלהן ואין אחר מלבדנו שאחראי לכך.

הן חולפות, רק מפני שאנחנו מאפשרים להן לחלוף. נכון, לא פעם אנחנו פשוט לא ערים לקיומן. זה קורה. העניין המטריד יותר הוא, שפעמים רבות אנחנו דווקא כן מבחינים שהגיעו לפתחנו, אך בדיוק אז, אנחנו מייצרים במחשבתנו מציאות שתאפשר להזדמנות לחמוק. או במילים אחרות – סיבות ונימוקים שיצדיקו את בחירתנו לוותר עליה.

מדוע? מהו אותו כוח מעכב שבתוכנו, זה שמצליח למנוע מאיתנו לנוע קדימה ולנצל הזדמנויות?

מהי הזדמנות? הזדמנות היא לא יותר מנקודת חיבור בין מצבים, אנשים ואירועים. נקודת חיבור שמכילה במהותה את הנתונים האישיים שלנו בנקודת זמן מסויימת וגם אינסוף משתנים שאינם בהכרח תלויים בנו, אך עשויים להיות מושפעים מאתנו, אם נבחר לנצל את ההזדמנות. לעתים זו תהיה השפעה מיטיבה ולעתים היא יכולה להיות בבחינת ‘הרעת תנאים’.

דוגמא טובה היא ההזדמנות שצצה לנורית (שם בדוי) לקידום בעבודה, על כל המשמעויות הכלכליות והמקצועיות הנלוות, אך כמובן, גם עם המחיר האישי והמשפחתי המתבקש. בן זוגה של נורית, עידו (שם בדוי), עובד גם הוא בעבודה תובענית למדי, אך כזו שהשליטה בזמני העבודה, בידיו. לנורית ועידו שני ילדים צעירים ושינוי צורת העבודה של נורית ישפיע על חיי המשפחה והתנהלותה באופן שיכול גם להיחוות, כפחות טוב ונוח מהקיים.

נורית רוצה מאוד לנצל את ההזדמנות. היא מבחינה בה ויודעת שצרוף מקרים כזה לא מתרחש כל יום. אין ספק, שעבורה ניצול ההזדמנות יהיה תנועה משמעותית קדימה מבחינה אישית ומקצועית ועם זאת, היא מוצאת עצמה עמוסה בסיבות מנומקות היטב, מדוע לא לעשות זאת. מה מעכב אותה?

לא נוכל לדעת מראש אם ניצול הזדמנות זו או אחרת, אכן יובילנו למקום הנחשק. מה שוודאי הוא, שהדרך לתוצאה המקווה, מן הסתם תיצור שינוי כלשהו בחייו. יהיה עליו לצאת מאזור הנוחות המוכר אל אזור של אי וודאות, אזור שאין בו אפשרות לקבל ‘תעודת אחריות’ על התוצאה הרצויה. יתרה מכך, פעמים רבות מצטרף לכך גם הצורך להוכיח (למי???) שהבחירה היתה נכונה.

אך מהי בעצם ההוכחה לנכונותה של בחירה? למרבה הצער, בעיני רבים, התוצאה בלבד. חשיבה כזו מסבירה את הפחד המוכר כל-כך, להיכשל. להתגלות בפני העולם כמי שאינו טוב ואיכותי כפי שהאמין, או האמינו בו, כשהחליט לנצל את ההזדמנות שפגש. הפחד להיות מוגדר כ"כישלון". ומה לגבי הדרך והמתנות הפזורות בצידה???

כאשר הצלחה או כישלון נבחנים על-פי התוצאה בלבד, אנו אכן עלולים לפגוש את הפחד לצאת אל הלא נודע. הזדמנות היא פתח, שהבחירה להיכנס בו משולבת בידיעה שעל חלק ממשתני המערכת החדשה שנוצרת, אין לנו שליטה. הפחד מאובדן שליטה על התוצאה הסופית והפחד מצניחה בתחושת הערך שלנו, אם יתברר שבחירתנו לא צלחה, הם אלה שמגבירים את הקול הפנימי שאומר: "עזוב, זה לא בשבילך כי….", או "מה אתה צריך את זה, הרי…"

הפחדים הללו הם קרקע פורייה ביותר, להתפתחות של נימוקים, הסברים ותירוצים, שאפילו לנו, יוצריהם, נשמעים משכנעים.

נורית תלתה את התלבטותה בדאגה ובאכפתיות שלה להשפעה שתהיה לשינוי על הילדים. ‘מילוי מקומה’ על-ידי עידו לא נראה לה מספק והיא מצאה לכך סיבות שונות, שלכאורה, יכלו להישמע הגיוניות.

חששותיה של נורית בהקשר לילדיה מובנים ומוכרים, אך בירור מעמיק יותר העלה את הפחד העמוק והאמיתי שלה. הפחד שלא תצליח להוכיח את עצמה בתפקיד החדש למרות כל כישוריה. הפחד להיכשל.

כמה קל ונוח להרגיע את הפחד הזה באמצעות מסגרת חשיבתית מנומקת, שמסבירה כל-כך טוב מדוע לא כדאי בכלל לקחת את הסיכון ולתת לעוד הזדמנות לחלוף… להתרגל לטעם החמוץ, לדינאמיקה של השגרה ולמחשבה המתעתעת, שההזדמנות, פשוט הגיעה בזמן הלא נכון.

לעתים הפחד להיכשל כל-כך גדול, שאנו מפסיקים להבחין בהזדמנויות, כשהן באות.

להבחין בהזדמנות:
מספרים על אדם כבן ארבעים שמאס בחייו והחליט ללכת לאלוהים ולבקש ממנו חיים אחרים. בדרכו הוא פגש עץ יבש ושאל אותו: "איך החיים?" ענה העץ: "על הפנים, אני מתייבש המים לא מגיעים אלי".

"אני הולך לאלוהים", השיב האיש. "אדבר איתו גם בשבילך".

באמצע הדרך לאלוהים פגש האיש בחורה עצובה יושבת ליד בית גדול. "איך החיים?" שאל אותה. "מאכזבים", השיבה, "אני לבד ללא בן-זוג". "אני בדרך לאלוהים. אדבר איתו גם בשבילך", הבטיח לה.

לקראת סוף הדרך פגש האיש שועל כחוש, שהתלונן שאין מה לאכול. גם לו הבטיח האיש שידבר עם אלוהים בעניינו.

כשהגיע האיש לאלוהים ושטח לפניו את טענותיו, אמר לו אלוהים: "אני משנה לך את המזל, אבל תהיה מספיק חכם לתפוס אותו" ואף צייד אותו במכתב לכל אחד משלושת האומללים שפגש בדרך.

הגיע האיש לעץ היבש והגיש לו את המכתב מאלוהים. העץ עיין במכתב ואמר לו: "אלוהים כתב שלא מגיעים אלי מים כי יש שקית מלאה ביהלומים שתקועה בין השורשים שלי לבין המעיין. אולי אתה מוכן לעזור לי לחלץ את השקית?" "אני מצטער", השיב האיש, "אין לי זמן, אלוהים אמר לי שהוא שולח לי את המזל ואני חייב למהר לתפוס אותו".

בהמשך דרכו מסר לבחורה את המכתב שלה ובו כתוב היה כי הגבר הראשון שיסכים להתחתן עמה יזכה בכך שאלוהים יהפוך אותם לעשירים ומאושרים. "אולי אתה מוכן להיות בן זוגי?" שאלה. "אני מצטער", השיב האיש, "אלוהים אמר לי שהוא שולח לי את המזל אני חייב לרוץ לתפוס אותו."

ואז, פגש האיש את השועל ומסר לו את המכתב שלו. השועל עיין במכתב ותפס את האיש בגרונו. רגע לפני שהאיש איבד את הכרתו, הספיק לראות את מכתבו של השועל ובו נכתב: "כשיגיע האידיוט תאכל אותו."

יש אינסוף סוגים של הזדמנויות. חלקן קטנות וחסרות פוטנציאל שינוי דרמטי, אך בהחלט בעלות אפקט של סיפוק והנאה נקודתיים. חלקן, משנות חיים. הזדמנויות שאנו מזהים בהן את הפוטנציאל הגלום לטוויסט אמיתי בסיפור חיינו.

זה תלוי בנו, לאיזה קולות נקשיב ואלו הזדמנויות נעז לקחת. ובואו לא נשכח:
"אין ניסיון שנכשל! הכישלון היחיד הוא לא לנסות…" ובלי סיכון – אין סיכוי.

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות, הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com