הדסה גורוחובסקי, אמנית רב תחומית, מרצה לתולדות האמנות ומנחה סיורים בדגש אמנות, תחומים בהם היא עוסקת שנים רבות. אך טבעי שבתהליך יצירתה מתכתבת הדסה עם אמנים שהותירו את חותמם בתולדות האמנות. זאת מתוך הנחה שאין אמנות בעלת ערך, אלא אם יוצרה הכיר והפנים את מה שעשו לפניו. אחרת יצירתו נאיבית ואינה יוצרת שיח עם אף אחד
ליחס מיוחד זוכים אצלה אמנים שייחודם במשיכות מכחול אקספרסיביות רוויות צבע והבעה. כמו: וילם דה קונינג, פרנץ קליין, פרנסיס בייקון, המאפשרים למי שגדלה על ברכי המופשט הלירי, התייחסות נועזת לצבע, בתנופות רחבות וקצביות של מכחול עבה ובקשת צבעים ססגונית.
דרך ציוריה היא מנסה לפצח את שפתו הציורית של כל אחד מהאמנים הללו
ומדגישה את יחודו. למעשה זהו ניתוח יצירה בצורה ויזואלית המשלים את הסבריה המילוליים כמרצה. במכחולה מושחת האמנית וממשיכה את טביעות האצבע של קודמיה ונותנת להם פרשנות משלה.
הציירים שבהם בחרה להיות שותפים לתערוכתה, זוכים לפריט מצויר זהה, החוזר ומופיע על הבד: מברשת צבע – כלי העבודה האולטימטיבי של הצייר. אלא שכאן לא מוצג המכחול המקצועי הקלאסי, העשוי שיער סוס או שועל, אלא מברשת סיידים גדולה המצביעה על השינויים והתמורות שחלו באמנות לעבר נושאים ועצמים שגרתיים של חיי היום יום. מבחינה סגנונית נעשה ניסיון לשלב שתי דרכי הבעה שונות: ריאליזם פיגורטיבי עם מופשט אקספרסיבי לכדי יצירה הרמונית אחת.
וינסנט ואן גוך הפך לאייקון לא רק בזכות האמנות שלו, אלא גם בגלל דמותו המיוסרת ומותו הטרגי, הוא זכה ללא מעט מחוות ציוריות מצד אמנים רבים, בסדרות קודמות שלה התייחסה האמנית לנושא הצל בעבודתו, לחדרו וליצירות נוספות משלו. בתערוכה זו מרחיבה הדסה מעבר לניתוח אופי יצירתו, הכולל את משיחות המכחול והצבעוניות האופיינית לו, התייחסות לעולמו האישי, בעזרת דימויים המצביעים על עברו כאדם חולה ובודד ומתייחסת בעיקר לשהייתו בבית החולים. בית החולים מיוצג ע”י צילום מיטות ברזל פשוטות חסרות יחוד להן מוסיפה האמנית פריט צבעוני המצוטט מיצירות ואן גוך , כסא, שידה או מגבת, פריטים שנלקחו מציור חדרו המפורסם והם שתולים בין מיטות בתי החולים ומצביעים על נוכחותו.
