בבקשה אל תיבהלו בפעם הבאה שתראו ראש כרות או זמרת משתינה על הבמה.

סערת הגינויים לקומיקאית קאתי גריפין עם ראשו הכרות של טראמפ או לזמרת סופיה אוריסטה שהשתינה על צופה בהופעה ממחישה שוב: כשנעלמת ההבחנה בין אמנות לחיים, בין במה למציאות, היצירה נופלת קורבן.

פרובוקציה (בעברית: התגרות) היא עשיית מעשה או אמירה של דבר מסוים שמטרתו היא יצירת  זעזוע או תגובה חריפה.

המעשה האמנותי בו הזעזוע והגינוי עומדים כפעולה בפני עצמה שנועדה להפריד בינך לבינם. הם הבלתי מוסריים, המתועבים, אתה האמן הטהור והעליון. שיהיה ברור לכולם. 

מקרים בולטים של פרובוקציה באמנות

בעולם –  הירחון “ווג בריטניה” פרסם שער כפול, עליו מככבות האחיות החדידיות בלה וג’יג’י.  הצילומים של השתיים על הכריכה היו אמנם די סטנדרטים, אבל בסדרת התמונות הפנימית שצילם סטיבן מייזל הן מופיעות יחד בעירום מלא מבעד לפילטר של שחור-לבן, בפוזה שזכתה לשלל הערות בנוסח “מביך”, “מוזר” ו”סוטה”.

מה שהצית את הדיונים היא הישיבה של האחיות, שמפשקות רגליים בזווית בעלת אופי מיני, כשידה של בלה אוחזת בקרסול של ג’יג’י בעוד היד של האחרונה מונחת מעל החזה של הראשונה, בזמן ששתיהן משירות מבט מפתה אל המצלמה.

מקרים נוספים בולטים: הקומיקאית קאתי גריפין שעוררה מחלוקת בהקשר לנשיא דונלד טראמפ, כי הצטלמה עם בובה בדמות ראשו הכרות, ו”המכונה אכלה את העבודה” – גריסת עבודה של בנסקי לאחר שנקנתה במכירה פומבית.

בארץ  – האמנית דינה בליך “אמנות נוגעת בחיים ולעתים מתריסה, אבל מכנות ומתשוקה”. בליך יצרה במיצב “מושב החורף 2017” במסגרת התערוכה “מה נ(מ)שתנה”. דימוי של כנסת ישראל מ־120 מושבי אסלה המסודרים כמושבים בחלל מליאת הכנסת, כשבמרכזם בור שממנו בוקעים קולות בית המחוקקים. לדבריה “לא ניסיתי לעורר פרובוקציה, זה בא ממקום טהור”.

מקרים נוספים בולטים: ביבי מזהב – פסל שהוצב ליד עיריית ת”א בגובה של 4.5 מטרים בדמותו של רה”מ שיצר האמן איתי זלאיט, ו”מק ישו” – במוזיאון חיפה לאמנות, הוצגה יצירתו של יאני לינונן “מק ישו” בה נראית דמותו של רונלד מקדונלד כישו על צלב.

מקרים בולטים של פרובוקציה של זמרים

זמרת אמריקאית בשם סופיה אוריסטה, החליטה לעשות מעשה: במהלך הופעה של הלהקה שבראשה היא עומדת בפלורידה, הזמרת הלא מאוד חשובה הזאת העלתה לבמה מעריץ אלמוני, הורתה לו לשכב, פתחה כפתוריה, הפשילה את מכנסיה והטילה את מימיה (כמות יפה, יש לומר) על פרצופו של אותו קורבן שדווקא נראה מאוד מבסוט מהסיטואציה הביזארית שאליה נקלע סרטון הטלת הפיפי הפך לוויראלי.

מטרת המעשה הוא פרסום: מישהו עושה משהו, מישהו מתעצבן, נהיה רעש גדול, ואחרי כך וכך זמן המהומה שוככת.

אפשר להניח שאת שמה ופועלה המוזיקלי של סופיה אוריסטה נשכח במהרה, ואילו השערוריה תצטרף לערימה של שערוריות דומות שקרו בעבר. כך נבנים מיתוסים. איגי פופ נהג להקיא על הצופים בהופעותיו, זמר הפאנק ג׳י ג׳י אלין השליך את צואתו על הקהל (וגם דחף בננה לישבנו), אוזי אוסבורן אכל עטלף על הבמה, וג׳ים מוריסון התפשט והראה את מבושיו.

לסיום – פעם היה ברור שקיימת הפרדה בין האמנות לחיים האמיתיים. באמנות ועל הבמה הכל מותר.  האמנות אינה צריכה רק לתת דוגמה חיובית, והאמן אינו צריך להיות ילד טוב ירושלים. אבל אם הוא חרא של בן אדם, יש לנו הזכות להימנע מלצרוך את יצירותיו או ללכת להופעותיו.