מאת: גלית לוגסי ניסים

אז כן, אני גלית, אימא גאה ל2 ילדים מיוחדים.
אז לא, לא צריך ללכת לידי בשקט, גם לא על קצות האצבעות

כן, זה מאוד מבאס..
ולא, אני לא חושבת שזה עושה אותי אם השנה.
כן, אלו היו 2 הריונות רגילים, בדיוק כמו שאר ההריונות שלי, עם כל הבדיקות והציפיות.
כן, אני יודעת ומודעת לכל החוקים, מדקלמת אותם בעל פה.
וכן, יש לי את כל המספרים של כל “הקודקודים” בכל המחלקות, בכל בתי החולים.
לא. לא אנצל את קשריי להטבות עבור אף אחד.
כן, המיוחדים שלי. הם מאוד מורכבים ומיוחדים.
ולא, אני לא יכולה בשיחה אחת טלפונית, לדעת אם שלכם, דומים לשלי.
לא, אין לי אופר על חשבון המדינה ( אין דבר כזה!!).
וכן, הייתי מתה שתהיה- אבל בשביל תפעול הבית. בילדים רק אני נוגעת.
וכן, יש לי 2 מיוחדים
ולא, הם לא דומים בשום צורה, זה לא תורשתי,
זה חוסר מזל נטו.
וכן, הם מבינים הכל,
הוא בדרך שלו,
והיא חכמה יותר ממני.
כן, אפשר תמיד לפנות אלי, בכל עת בכל שאלה,
ולא, לצערי כבר מודיעה מראש
שלא תמיד אני בעד ההורה, אני קודם בעד הילד.
לא, אתם לא חייבים לשאול אותי יותר ( אלו שמכירים) בשקט מתוח שכזה. .האם “הוא” (האהבה שלי-ארז) עדיין חי…
אז רק שתדעו שהוא מת לי לפני שנה.
וכן, זה מעצבן מאוד שאתם חושבים שקל לי יותר עכשיו.
ולא, אני ממש לא רוצה להתגבר עליו
ולהמשיך הלאה ( אז בבקשה להפסיק להציע, זה מעיק).
כן, יש לי עוד ים ילדים בריאים, אפילו יש כבר נכדים.
ולא, זה ממש לא מרים לי את הערך העצמי שלי כשאתם אומרים לי “כל הכבוד לך”,
זה מעליב.
כן, אני יודעת שלא רואים עלי שאני אימא לילדים מורכבים- מיוחדים,
לא, אני ממש לא מבינה את ההערה הזו כלפיי, מה הייתי אמורה להצמיח זנב?!
כן, היה לי ממש שמח בלב אם כולם היו לי בריאים
אבל
לא!
לא הייתי מוותרת אפילו על דקה בחיי לצידם ובטח לא מוותרת על הדרך.
לא, אני לא מבקשת רחמים. כי הם ה-חיים.
כן מבקשת לפתוח את העניים, לפתוח את הלב, לראות את ה- אור בכל ילד, נער, מבוגר, שונה…אחר.