במבט ראשון נראית תערוכתה החדשה של רותי סגל כתיעוד של עצים. רק במבט מעמיק יותר מתגלה האמת שמאחורי הנוף, הקשורה למעמקי הנפש של האמנית, המאפיינת את מכלול עבודתה
 
בתערוכתה החדשה שתיפתח ב- 18 לספטמבר במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן, מקיימת רותי סגל דיאלוג עם העצים. הם מקיימים חיים משל עצמם ומסתבכים בצורות משתנות ובכיווני הנחת הצבע. העצים מסתירים את הנוף בתנועתם ומגלים בו זמנית נופים חדשים. דרכם מתגלים פיסות אדמה או ים, לעתים קרעי שמים ולעתים נוף הרים רחוק. והמרחק הזה, היוצר את תחושת העומק והניכור בין הצופה לבין הבד, הוא היוצר את המתח הרצוי.

חייה של רותי סגל עברו עליה בחיפה. מראות המפרץ והים היו ועודם מראות שגרתיים בחייה. כאלה
הם גם מראות הר הכרמל והעצים המכסים אותו. עבודתה חורגת מתחום הציור בלבד והיא אף יוזמת ואוצרת תערוכות נושאיות מאתגרות המושכות תשומת לב רבה. כחברה פעילה באגודת הציירים והפסלים, הציגה רותי סגל תערוכות יחיד רבות ברחבי הארץ וכן השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ומחוצה לה. עבור רותי, האמנות הינה עשייה ברמות שונות: הרגשית, האינטלקטואלית והנפשית, בחיי היומיום ובטיולים למחוזות רחוקים, במחשבה, ברעיון ובביצוע. "הציור עבורי הוא דרך הביטוי האמיתית שלי ואמצעי לפריקת מטעני האנרגיה המצטברים בי, אפיק בו זורמים מטעני מראות, נופים, רגשות, התרשמויות וחוויות המתנפצות על הבד", מתארת רותי סגל. "כאן מתקיימים חוקי הפיסיקה של שימור האנרגיה, ורק הצורה משתנה כאשר החלקיקים מושלכים, מותכים ונבנים מחדש על הקנווס. היצירה היא תהליך של התמודדות בין המתרחש במוחי ובין אוסף כתמי הצבע והקווים המרקדים ומרצדים על הבד, בשמן או אקוורל, כשהיד והמכחול הם רק אמצעי".

בעבור רותי הנוף אינו סתם נוף, והעצים אינם סתם עצים זקופים ופרועים המסתירים חלקי נוף מחד ויוצרים נוף חדש ואחר מאידך. בעבור רותי הם הרבה יותר: הם נפחים של אי-סדר וכאוס הנעים ברוח, ומדי רגע יוצרים מערך צורני אחר. ולא רק זאת. העץ בעבור רותי הוא גם תהודה לאי-שקט המאפיין את האמן שבה. אי-שקט הנובע מהרצון לקלוט ולהבין את המראות מחד ואת ההשתנות התמידית שלהם מאידך. אותו אי-שקט המחייב לפענח את הנראה אף על פי שאי-אפשר להסבירו. "בסערות הנפש שלי איני משתמשת כדגל לנופף בו, איני מספרת מה עבר עליי ולא מדווחת על משברים נפשיים אותם חוויתי, אך הבדים שלי מלאים במשברי ים וסערות באוקיאנוסים עמוקים", אומרת סגל. "הציורים הם תגובה לשריפות של קיץ וחמסין, להצתות של יערות ולדיכאונות שאחרי. גם העצים היפים והנאצלים משדרים מראות קשים. הם מעוותים, הם מתפתלים ומחפשים מוצא, אך השורשים והגזע מחברים אותם לקרקע ממנה לא יוכלו לברוח, זוהי מולדתם, ארץ מוצאם, בית גידולם ואין להם ברירה. היצירה עבורי היא וידוי ברגעים של אמת בהם מתחברים הדמיון המרחף והמציאות, הפנטזיה והראליה"

סגל היא בת הארץ הזאת, ונוף ואדמה תמיד היו חלק מהאמנות שלה. היא ציירה נוף שנשקף מחלון ביתה, נוף שרוף על הר הכרמל, נופו של עמק יזרעאל, וגם נופים אחרים שאליהם נחשפה במרוקו, בצרפת, באיסלנד. עצים הם חלק בלתי נפרד מהנוף הזה, אך לאחרונה, העצים קיבלו תפקיד מפתח ועלו למרכז הבמה, ויחד עם מפנה זה מופיעים כוח רב ואנרגיות חדשות בציוריה של סגל, הבאים לידי ביטוי ביצירות המוצגות בתערוכתה החדשה.