אחרי הטור של שבוע שעבר בו ניסיתי להעביר את המסר בצורת סיפור הבנתי משהו עליכם.
אתם אוהבים את האמת כמו שהיא, בלי סינונים או מיסוכים. אמת נקייה ופשוטה, כזו שמגיעה כמו שהיא. אמת שאין בה כל צורך לעטות תחפושת כל שהיא.
התהליך אותו עוברת בשנים האחרונות לימד אותי לימד אותי כי דפוסי חיי מנהלים אותי ולעיתים משאירים אותי נטולת כל יכולת בחירה חופשית ובעצם הם אלו המכתיבים את מילותיי ותגובותיי. בעקבות הבנת חשיבות הזיהוי של הדפוסים הקיימים בתוכי התחלתי לשים תשומת לב גדולה באיתורם. הבנתי שאת הדפוסים שלי אמצא בכל דבר שאומר או אעשה, ההטמעה והנוכחות שלהם בתוך החיים היא עמוקה עד מאוד מה שאומר שכל מה שהייתי צריכה לעשות זה לעצור, להתבונן ולזהות וגם אם בהתחלה נדמה הדבר קשה יותר מלידת עכוז של תאומים במשקל כבד במיוחד, בסופו של דבר זה הופך להיות משהו שהוא ניתן ליישום.
מקום בו קל לזהות דפוסי התנהגות הוא בספורט בו אנו עוסקים. גם שם מצאתי את חגיגת דפוסיי.
הספורט שלי הוא כזה של ים. אני חותרת, לוקחת את הסאפ שלי ויוצאת לים. מסלול החתירה שלי הוא לרוב ספונטני ולא מתוכנן. אני זורקת מבט חפוז אל עבר הדגל המגלה לי את כיוון הרוח ויוצאת נגד כיוונה. על היבשה אני לא יודעת עד איזו נקודה אחתור. אין לי תכנית ידועה מראש. אני מתחילה לחתור ומחליטה תוך כדי תנועה. ואז חותרת בכל הכח, מהר וחזק ומרגישה כמו נמרה חזקה ונמרצת, תחושה נפלאה שמחזיקה מעמד בערך שלוש דקות ואז אני מתעייפת.
אומנם כשאני מתעייפת אני לא עוצרת את החתירה אבל אז מגיעות מחשבות ולא כאלו שתומכות או מחזקות אותי אלא להיפך. מחשבות מחלישות, כאלו שמספרות לי עד כמה אני לא מסוגלת או כאלו ששואלות איך זה יכול להיות שעדיין קשה לי, בטח לכולם קל ורק לי קשה כי אני כל כך חלשה. המחשבות האלו לא מאתגרות אותי, הן רק מחלישות ומעייפות אותי והופכות לנטל ומעמסה נוספת.
אני ממשיכה לחתור אל עבר היעד אותו הצבתי לעצמי, מתקרבת ומגיעה אליו כשהראש ממשיך לצרוח את המחשבות בקול רם כל כך עד כי איני פנויה להבחין שהגעתי ונשארתי עם מלא כח.
אני ממשיכה עוד קצת מעבר ליעד, אני תמיד ממשיכה מעבר לו אבל אף פעם לא עוצרת לחגוג את ההשגה שבלהגיע אל היעד ואף לעבור אותו.
הבנה שנופלת למקומה.
קול המחשבות המפרות נשמע כל כך משכנע עד כי טעם הכישלון המריר הוא זה שנשאר בבלוטות הטעם שלי.
טעם הכישלון (המדומה), מרגיש כל כך אמיתי עד כי אין כל הפרדה בין המחשבות הדמיוניות להישגים אשר מתקיימים במציאות והעובדה שהן מגיעות קודם הופך אותן בתוכי לתחושה שהן האמת וכל מה שמגיע אחריהן הוא השקר אותו אני מספרת לעצמי מה שאומר שבפועל אני כמעט תמיד בתחושת כישלון כי זה מה שהן מספרות לי. הן כל כך משכנעות עד כי לתוצאה הסופית אין שום משמעות, מוצלחת ככל שתהיה.
בשנים האחרונות אני מתמודדת עם המון אתגרים, אתגרים מולם אני עומדת בגמישות ובכח ולא מוותרת אפילו לא לרגע. לפי כל המדדים אני מנצחת ביג טיים אך המחשבות האלו מלוות אותי לאורכו של כל התהליך ולעיתים מאפילות עליו ועל ההצלחות שלי בתוכו.
המחשבות האלו הן מחשבות סרק, מחשבות חסרות משמעות או חשיבות. כאלו שבוודאי אינן נושאות אמת כל שהיא ועדיין במקום לאפשר לעצמי את ליטופו הנעים של הניצחון, ליטוף הכרחי לבניית הבטחון בעצמי שלי אני מעדיפה, מתוך אוטומט של דפוס אווילי ומיותר להישאר עם טעם של כשלון חמוץ וצורב.
אני לא יודעת לחגוג את ניצחונותיי. לא בים ולא ביבשה, לכישלונותיי לעומת זאת אני עורכת מסיבה גדולה ומושקעת בהן תחושת הכישלון היא אורחת כבוד מיוחדת. כל כך מיוחדת עד כי היא הדבר הראשון שקופץ ומגיע עם כל אתגר מולו אני מתמודדת.
אני חותרת ומזהה, מזהה ומחייכת בשמחה. זכיתי להאיר עוד חלק שהיה שרוי באפילה. אין דבר משמח יותר מגילוי דפוס של התנהגות, כזה שהכתיב וקבע התנהלות אוטומטית ולא מובנת, אז כן המחשבות האלו יהיו מן הסתם הראשונות שאפגוש והן מצידן תמיד ינסו להחליש ולרפות את ידיי אבל היום אני כבר יודעת שהן לא יותר ממילים שיקריות המתרוצצות בראשי. היום אני יודעת מול כל מחשבה שלילית ומסרסת לשים אחת טובה ומפרה וכשאני מגיעה לקו הסיום עליי לחגוג את ניצחוני ולפרגן לעצמי מבלי לחשוב שזה יהפוך אותי לאישה יהירה או מתנשאת אלא לכזו המכירה במגרעותיה ומוקירה את מעלותיה.
אז כן מכישלונות יש ללמוד ואת הניצחונות יש לחגוג ושניהם חשובים ובונים אותנו באותה המידה ואם לא הייתי עוצרת לזהות את הדפוס הזה שלי הייתי נשארת תקועה בלופ אין סופי בתחושת כישלון שאין לה כל קשר למציאות.
אין טעם להתכחש לעובדה שאנחנו מכילים המון דפוסים ומקומות חשוכים בנפשנו אבל ההחלטה להפסיק את האוטומט הזה תלויה בנו. הם כל כך נוכחים ומשפיעים על חיינו שלעיתים כל מה שעלינו לעשות זה רק לעצור לרגע ולהתבונן ולא בכעס או האשמה אלא בחמלה ואהבה כי זו הדרך היחידה בה נוכל להפוך ולהיות אנשים טובים יותר.
“החיים הם רצף של שיעורים שחייבים לחיות אותם על מנת להבין” – הלן קלר
שנזכה להיות תלמידים שקדניים בבית הספר של החיים
שתהיה שבת של השלמה
