חוגגת את הטור החמישים: וואוו! אני מתבוננת על צג המחשב ורואה את עצמי כותבת את המילה ‘חמישים’ ומרגישה שמה שהכי לא בא לי עכשיו, זה להיות צנועה. אני חשה גאה ומלאה.
תחילת 2014 קיבלתי הצעה לכתוב טור ל"השרון פוסט" שעשה אז את צעדיו הראשונים. לא היתה הגדרה לתדירות הטור, לנושאים או לאורכו. המרחב היה גדול והחלטתי שלהזדמנות הזו, אני לא נותנת לחמוק.
מיד כמובן, החל מחול קולות סוער, בו כל קול רצה להגיע לקדמת הבמה. "באמת יש לך על מה לכתוב?"; "עזבי, מי בכלל יקרא"; "למה לא בעצם? את הרי אוהבת לכתוב"; "נו, מה החשש, מה יכול לקרות? יש לך כאן הזדמנות נהדרת. את באמת רוצה להחמיץ אותה?"; וככה זה נמשך…
נדמה לי שמחול הקולות הזה אינו תופעה שאוכל לתבוע עליה בלעדיות. כולנו מכירים אותו. לעתים הוא שקט יותר ולעתים סוער ופרוע.
התנועה הטבעית שלנו ביקום היא קדימה, להתפתחות, לעשייה וליצירה, והדרכים לבטא אותה רבות. אך מה לעשות, אנו חיים בתוך חברה ואף תלויים בה לקיומנו. חשוב לנו ‘לתפוס מקום טוב’ ולא לסכן את עצמנו באבדן הערכה, אהבה ושייכות. לכן, לצד הקולות הדוחפים לנוע ולהעז, עולים גם קולות שקוראים לנו לא לפעול, לא לשנות, לא להסתכן.
לאיזה קול נקשיב? נראה שלקול החזק יותר.
אינדיאני זקן וחכם סיפר לנכדו על המאבק שמתרחש בתוך תוכם של אנשים. מאבק בין זאבים.
זאב אחד הוא רוע, כעס, קינאה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות, אגו …
הזאב השני הוא טוב לב, הנאה, שלום, אהבה, תקווה, שלווה, שקט פנימי, ענווה, נדיבות, אמפתיה, אמת, חמלה, חרטה אמיתית, אמונה …"
הנכד חשב על דבריו של סבו ואז שאל: "סבא, אז איזה זאב מנצח?"
הסב האינדיאני ענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל" …
היום, כשהטור ה-50 נכתב, ברור לאיזה קול בחרתי להקשיב ואיזה קול הזנתי באמירות מחזקות ומעודדות, אך בתחילת הדרך, זה לא היה מובן מאליו עבורי.
סערת הריקוד נרגעה במעט כשישבתי לכתוב את הטור הראשון, אך בשבועות הראשונים, היא חזרה מעט לחיים, כל פעם שהשתחרר טור לאוויר. יאהבו? יקראו? יבקרו? עם הזמן, הלכה ונוצרה רגיעה. הכתיבה הפכה חלק מהמשימות השבועיות הקבועות.
עם השנים, הבנתי יותר לעומק ובאופן מזוקק יותר מה משמעותה של המילה "משמעות", עבורי. יותר ויותר פעמים הבחנתי, כיצד נקשרות אצלי תחושות של סיפוק ומלאות לעשיות ופעולות המשלבות למידה והרחבת ידע עם הענקתו אחר-כך, לאחרים. במקום הזה אני חווה הרמוניה של גוף ונפש.
זו הסיבה שאני מוצאת עצמי כך-כך נהנית בעולם המקצועי שיצרתי לעצמי (ביגע רב). חיי נוגעים בחיים של לא מעט אנשים. הם נותנים בי אמון, מתמסרים ומשתפים. העבודה איתם מחדדת ומדייקת את המחשבות והתובנות שלי בנושאים ועניינים הנוגעים לכולנו, כשמסע החיים הפרטי שלי, תורם בעצמו תרומה נכבדת. אספקת התכנים למוחי הקודח מתרחשת באופן תדיר והם מעניינים ומאתגרים.
הכתיבה השבועית היא ערוץ נפלא עבורי לשתף אחרים במחשבות שלי, בתובנות וברעיונות שצצים לי. הנושאים לקוחים מהחיים, והחיים – יש בהם מהכל. אם הם מעוררים אתכם להתבוננות נוספת, אם יש פה ושם דברים שאתם אוספים אל ארגז הכלים האישי, או בוחרים להוציא – אשריי! יש שכר לעמלי.
כשאני כותבת, אני ממש מרגישה שאני משוחחת איתכם, למרות שרבים מכם אני לא מכירה אישית. התגובות שאני מקבלת מכם, מחממות את הלב וההארות וההערות – עוזרות לי לדייק ולהתכוונן. זה לא מובן מאליו עבורי שאתם שטורחים לקרוא את הגיגיי ואפילו להגיב עליהם. תודה מעומק הלב!
אם יש נושאים, שאלות, סוגיות וכד’ שמעניינות אתכם במיוחד – אשמח שתשתפו. המייל שלי נמצא בסוף.
אל תשכחו להאכיל את הזאב הלבן… אולי יהיה לנו עולם יותר טוב, ולעולם לעולם, אל תפסיקו לחפש משמעות בכל מה שאתם עושים.
תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות, הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.
עובדת בגישה אינטגרטיבית עם דגש על פסיכותרפיה ממוקדת בגישה מערכתית-הוליסטית, הגישה האדלריאנית ושילוב מודלים הבעתיים;
מרצה במכללת רידמן; מנחת קבוצות מוסמכת; יועצת ומנחה בתחום המיני-חברתי (סדנאות, הרצאות וייעוץ אישי); מאמנת מוסמכת; דוברת שפת סימנים ישראלית.
בעלת ניסיון בייעוץ וטיפול רגשי-נפשי לחולי טרשת נפוצה ובני משפחותיהם.
טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com
