“ואם תקריב מנחת בכורים לה’ , אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך” [ויקרא ב’ 14]. פרשת “ויקרא נקראת עם פעמי האביב בארץ ישראל.משמעות המלה “אביב” במקרא , הינה מצב הבשלת השעורה “…כי השעורה אביב..” [שמות ט’ 31]. בעונה זו כבר ניתן לאכול את השעורה , ולהביאה לבית המקדש – למנחת העומר בחג הפסח. השעורה מבטאת את קשר הזמן הארץ ישראלי, לטבע הארץ, “היום אתם יוצאים בחודש האביב” [שמות, י”ג 4].

ובעקבות זאת באה מצוות שמירת הזמן – האביב:”שמור את חודש האביב….כי בחודש האביב הוציאך ה’ אלוקיך ממצרים…” [דברים ט”ז 1]. שמירת חודש האביב במועדו, חייבה את העם היהודי למצוא פתרון של התאמה בין שעוני השמש והירח. חודש אדר – הוא חודש ההתאמה והתיקונים – עיבור השנה , על מנת לשמור את האביב למועדו הראוי. קרבן העומר של השעורים בפסח , וקרבן מנחה חדשה מן החיטים בשבועות, הן שתי תחנות גורליות בשנה החקלאית בארץ ישראל.

בלוח גזר מכונה תקופה זו “ירח קציר שעורים”. בימי השלת השעורה פורצת האדמה בפריחה מרהיבה, יוצאת מן החורף אל החמה , ועל כך אמרו חז”ל: “אימתי שיבולים אומרות שירה? בניסן” [רה”ש ח’ א’]. [פרשה ארץ ישראלית, אלנתן אבי].