עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים ודרך כל מחילות השעבוד והאונס והאינקביזיציה והשמד והפרעות. נושאת האומה בליבה את הגעגועים לחופש ומביאה אותם לידי ביטוי עממי אשר לא יפסח על כל נפש בישראל, על כל נפש עניה ומרודה.
מאבות אל בנים, דרך כל הדורות נמסר דבר יציאת מצרים כזכרון אישי, אשר איננו מחזיר ואיננו דהה. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד בכלל – ברחבי כדור העולם ובעמקי הדורות – גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה. הישנה יצירה ספרותית מחנכת יותר לתיעוב העבדות , לאהבת החירות – כסיפור השעבוד ליצירת מצרים? הישנו עוד זיכרון עתיק כזה שכולו מופנה לקראת העתיד? שכולו סמל להווה ולעתידנו – כ"זכר ליציאת מצרים"? איזה יצר חירות עמוק טבוע בלב עם שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה גאונית כזאת ולמסור אתה מדור לדור. [פרשה ארץ ישראלית, ברל כצנלסון].
