בגיל 18, נשבר חלום ילדותו של יוסף: הוא חווה פציעה קשה בברך ובעקבותיה הוא נאלץ לוותר על קריירת הכדורגל, בקבוצת בני יהודה. בעודו פצוע יוסף ניצל את ההזדמנות לפתח אהבה אחרת שלו, פחות גלויה. אחרי שכילד החל לעצב גבות לטובת הכנסה נוספת, ובעקבות הפציעה והפידבקים הטובים- החליט להפוך את האהבה שלו לעיצוב גבות למקצוע.  

יוסף מור, בן 36 מרמות השבים, היה בטוח כל חייו שהוא יהיה שחקן כדורגל. בגיל חמש ההורים רשמו אותו לראשונה לחוג כדורגל ומשם התאהב בתחום, מאותו הרגע זה כל מה שהוא חלם וחשב שהוא יעשה כשהוא יהיה גדול. מגיל שש עד גיל שמונה עשרה הוא שיחק כדורגל בקבוצת בני יהודה. הוא גדל בדירה קטנה של 30 מטרים בת 2 חדרים בשכונת התקווה בתל אביב, עם הוריו וכאח בכור לשלושה אחים. ההורים לא הרוויחו הרבה כסף, אביו עבד כמוציא גזרות בחברת אופנה ואימו עקרת בית. כדי להתפרנס הוא החל לעבוד כבר בגיל 13 במשלוחים, ובשעות הפנאי מרט גבות לחברות והשכנות לטובת הכנסה נוספת.

בגיל שמונה עשרה, במהלך משחק כדורגל, יוסף חווה פציעה קשה מאד שקטעה את קריירת הספורט שלו. אחד השחקנים בקבוצה פגע ביוסף באזור הברך ופצע אותו קשה. “הרופאים הציעו לי לעבור ניתוח בברך, אבל גם אם הניתוח יעבור בהצלחה הם הסבירו שהסיכויים להחלמה מלאה יהיו קלושים. החלטתי לוותר על הניתוח ועל החלום לפתח קריירה כשחקן כדורגל”, מספר יוסף.

הוויתור על קריירת הכדורגל פינה ליוסף מקום לאהבה אחרת שלו, פחות גלויה לרבים. לאתר השרון פוסט הוא מספר “כילד הייתי משחק לאימא שלי בפינצטה כל היום. לא יודע למה, אבל נמשכתי אליה. בגיל שש עשרה אימא שלי אמרה לי ‘במקום לשחק לי עם הפינצטה בוא תסדר לי את הגבות’. צחקתי עליה ושאלתי אותה מה לי ולזה, אבל הסכמתי. היא הייתה מופתעת מהתוצאה הסופית ואהבה אותה מאד. אבא שלי כעס עליה שהיא נותנת לי להתעסק בשטויות האלה ולגלג לי”, מספר יוסף בגילוי.  

אימו החלה לספר לכל החברות שלה על העיצוב גבות של בנה. “לאט לאט השמועה עברה מפה לאוזן. זו הייתה הכנסה נהדרת עבורי כי גדלתי בבית שלא היה כסף. נשים רבות, צעירות ומבוגרות מהשכונה הגיעו אליי לטיפול. אבא שלי הוא איש קצת פרימיטיבי והוא לא אהב את זה בכלל”. יוסף המשיך עם העיסוק צד גם במהלך הצבא בשירות הקרבי. “הייתי חוזר הביתה בסופי שבוע והנשים היו ממשיכות לבוא אליי לטיפולים, הן היו מכורות ואני הייתי כלכך נהנה ועל הדרך מכניס כסף. גם לחברים שלי בבסיס הייתי מסדר את הגבות. היו צוחקים עליי בפלוגה, תארי לך חייל קרבי עם פינצטה באוהל…. אבל לי לא היה אכפת, התאהבתי במקצוע הזה”.

אחרי הצבא יוסף כבר ידע ששחקן כדורגל הוא לא יהיה והחליט להפוך את האהבה שלו לעיצוב הגבות למקצוע. הוא למד בבית ספר לקוסמטיקה והיה הגבר היחיד בין 100 נשים. “זו הייתה הרגשה מאד מוזרה. לאורך כל השנים חשבו, ואולי עדין חושבים, שאני הומו, כי זה העיסוק שלי. בתחילת הדרך עבדתי כמעצב גבות במספרות, הספרים תמיד לגלגו שאני הומו ומאד לא פירגנו לי. אין ספק שהייתי שונה בנוף. כשההצקות הפכו ללא נעימות ומטרידות החלטתי שאני עוזב את המספרות ומקים מקום משלי”.

בגיל 26 הוא פתח קליניקה קטנה של 25 מטר לעיצוב גבות, פדיקור, מניקור ואיפור קבוע וקרא לה “יוסף גבות”. במקביל הוא הכיר את אשתו מאיה דרך חברים משותפים. “בהתחלה היא חשבה שזה מוזר שזה העיסוק שלי, אבל היא החליטה שהיא זורמת ולא נותנת למקצוע שלי להכתיב לה את דעתה עליי. התחתנו מהר. היא עבדה כמורה בבית ספר וקיבלנו הלוואה של 50 אלף ש”ח ואיתה פתחנו את העסק, שגדל לאיטו וקיבל מוניטין. אבי עדיין לא קיבל את העבודה שלי, האחים שלי חשבו שהיא מוזרה, גם חמי וחמותי לא האמינו בי. אני רציתי להוכיח לכולם שאני שווה וזה הניע אותי קדימה”.

“בעקבות ההצלחה פתחתי מרכז נוסף ברמת גן ודי מהר התווסף מרכז גם ברחוב בן יהודה בתל אביב שם פתחתי לראשונה גם האקדמיה ללימוד עיצוב גבות בתל אביב. הדרישה הלכה וגדלה ברמות מטורפות, הצלחתי להגשים את האהבה שלי ולהוכיח לכולם שיוסף המוזר לא טעה! בשלב זה קיבלתי החלטה משמעותית – לפתוח את המתחם הראשון והיחיד מסוגו בתחום האיפור הקבוע בישראל, שבו אני והצוות המובחר שלי מטפלים בלקוחות בצורה האיכותית והמקצועית ביותר תוך שמירה על ערך הנגישות- “בשביל איכות לא צריך לשלם יקר”.

מתחם האסתטיקה החדש  של יוסף מור נפתח בתחילת שנת 2017 בפתח תקווה, ובנוסף לכלל הטיפולים בתחום שיטת השערה הוא מציע קורסים מקיפים וייחודיים ביוסף אקדמי בהם יוסף מלמד את רזי המקצוע ומשתף את ניסיונו ושיטותיו.  לימודי המקצוע מניבים מטפלות מוצלחות בעיקר בזכות מחנה האימונים העשיר של האקדמיה, במסגרתו התלמידים מקבלים ליווי, חונכות אישית ופרקטיקה מעשית בלתי מוגבלת  על מודליסטיות.

“היום המשפחה שלי, אבא שלי, ההורים של אשתי ואחיי כבר לא חושבים שהמקצוע שלי מוזר. להפך, הם מעריצים אותי. אני מבחינתי את שלי עשיתי, ניצחתי. אני אוהב את העבודה שלי ומתרגש ממנה כל יום מחדש. אומנות היא בנשמה שלי ומבחינתי לעשות אנשים יפים זו אומנות. גם את האהבה לכדורגל לא זנחתי, אבל עכשיו היא לנפש ולא מקצוע, ואני משחק בזמני הפנוי. אני מקווה שכשהילדים שלי יגדלו הם לא יחוו הצקות מהסביבה כפי שאני חוויתי רק בגלל המקצוע או העיסוק שלי. אני מקווה שאנשים יהיו יותר פתוחים וליברלים לגבי בחירות של אנשים באופן כללי”.