“ספר הוא לפעמים געגוע” – בעקבות כתבתם של ישראל לנצ’נר ואתי רז

מה נוצרים אנו בליבנו מזיכרון ילדותנו עד יומנו האחרון ?

מה נותר מאותם ימי התום הפשוטים, נעדרי הסאבטקסט, ככל שחולפות השנים,

ונושרים מעלינו הפרטים הקטנים ?

אותן חוויות מעצבות, שהזמן לא יכול להן, חלקי תמונות, מנגינות, צבעים, 

תחושות, טעמים וריחות.

כך עושה הסופרת אתי בורשטיין ז”ל בספרה ” הדודה רוחה”.

אתי נוטעת את דמויות הרומן שלה בתוך נוף ילדותה הירושלמי.

ברומן אין לדבריה אף פרט אוטוביוגרפי, אבל התחנות בהן מתנועעת העלילה המרתקת

הן אותן תחנות בהן גדלה אתי : שכונת הבוכרים, החצר של חאג’ יחזקאל,

השוק העיראקי שבתוך שוק מחנה יהודה.

בכתבה הלכנו בעקבות אתי אל המקומות, הרחנו את הריחות, טעמנו את

הטעמים שהם זיכרונות מטבחה של דבורה,אמה – המטבח הפרסי

וכפי שאומרת האם :” אם יש לב רחב, אז גם מטבח קטן הוא גדול”.

אנו מזמינים אתכם להצטרף לסיור מרחיב הלב.