“ספר הוא לפעמים געגוע” – בעקבות כתבתם של ישראל לנצ’נר ואתי רז
מה נוצרים אנו בליבנו מזיכרון ילדותנו עד יומנו האחרון ?
מה נותר מאותם ימי התום הפשוטים, נעדרי הסאבטקסט, ככל שחולפות השנים,
ונושרים מעלינו הפרטים הקטנים ?
אותן חוויות מעצבות, שהזמן לא יכול להן, חלקי תמונות, מנגינות, צבעים,
תחושות, טעמים וריחות.
כך עושה הסופרת אתי בורשטיין ז”ל בספרה ” הדודה רוחה”.
אתי נוטעת את דמויות הרומן שלה בתוך נוף ילדותה הירושלמי.
ברומן אין לדבריה אף פרט אוטוביוגרפי, אבל התחנות בהן מתנועעת העלילה המרתקת
הן אותן תחנות בהן גדלה אתי : שכונת הבוכרים, החצר של חאג’ יחזקאל,
השוק העיראקי שבתוך שוק מחנה יהודה.
בכתבה הלכנו בעקבות אתי אל המקומות, הרחנו את הריחות, טעמנו את
הטעמים שהם זיכרונות מטבחה של דבורה,אמה – המטבח הפרסי
וכפי שאומרת האם :” אם יש לב רחב, אז גם מטבח קטן הוא גדול”.
אנו מזמינים אתכם להצטרף לסיור מרחיב הלב.
