הפרשה פותחת בפסוק :
“וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן משֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא יְהוָֹ֛ה אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם”
יתרו, חותן משה, שומע על היד החזקה של יציאת מצרים וקריעת ים סוף ובא לקראת משה במדבר. יתרו מגיע עם אשת משה – ציפורה ובניהם גרשום ואליעזר. יתרו מהלל את גדולת השם ועוצמתו.
יתרו, שמביט בחתנו כמנהיג העם והוא נוכח לדעת, כי על משה מוטלות כל הבעיות של בני ישראל, והוא מציע לו למַנוֹת שופטים שיעזרו למשה בפתרון ויישוב בעיות. שרי עשרות… שרי מאות.. שרי אלפים …
לאחר כחודשים מיציאת מצרים ושלושה ימים של הכנות והתקדשות לקראת אירוע מתן תורה, הקב”ה מתגלה אל ישראל לרגלי הר סיני – זהו למעשה האירוע המכונן שבו כורת השם ברית עִם ישראל, ומצווה אותם בעשרת הדִיבְּרות: ההכרה באֵל אחד והאיסוּר לעבודה זרה, האיסור לָשֵׂאת את שם ה’שם לשוְוא; שמירת השַבָּת; כיבוד הורים. איסורים של בן אדם לחברו – רצח, ניאוף, גניבה, מתן עדות שקר, והאיסור לחמוד את אשר לחברו.
קבלנו תורה – אז מה עם עיתים לתורה?
מעשה בסוחר יהודי אמיד, שהבחין כי שערו הולך ומלבין והבין כי זהו איתות משמים ומה יביא איתו לעולם העליון, שהרי אמרו חז”ל באבות: ״בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים”, החליט הסוחר לקבוע עיתים לתורה, חוק ולא יעבור, שעה אחת ביום לפני פתיחת החנות, ושעה בלילה לאחר סגירת החנות. עד שהתקנא בו “היצר הרע ” וזה החליט להניאו מקביעותו בלימוד. מה עשה? הביא גדוד חיילים למחוזו של הסוחר, לערוך אימונים בסביבות עירו. מפקד הגדוד פנה אל הסוחר, ומינהו להיות ספק המזון, ההלבשה, ההנעלה, וכל צרכי הגדוד. שלושה חודשים סיפק להם הסוחר כל צרכיהם וחובם הלך ותפח. לפתע הגיעה הפקודה: בתוך שעה עליהם לעקור מן המחוז ולהתייצב במקום אחר !
מיהר המפקד לחנותו של הסוחר לערוך חשבון, לקבל קבלה ולשלם במזומן. מצא את החנות נעולה, הזמן דוחק והשעה עוברת. מיהר לביתו ושאל אודותיו, אמרה האשה “מיד אקרא לו”. התדפקה על דלתו ולא ענה, אמרה האשה למפקד: “זו שעת הלימוד שלו כעת, שאינו פוסק באמצע”. ענה המפקד: “בעוד חצי שעה כבר נהיה בדרך”. שבה ונקשה בדלת בחוזקה, קראה “המפקד כאן, מבקש חשבון, רוצה לשלם! פתח!” ואין קול ואין עונה.
“הוא עומד לנסוע!” זעקה. והסוחר אינו מתחייס – כל ההשקעה העצומה תרד לטמיון, שלושה חודשי עבודה לריק. משראה כך המפקד אמר: “אני את שלי עשיתי”. המפקד הלך והשאיר את האשה נדהמת. כעבור כמה דקות נפתחה הדלת ובעלה יצא מחדר לימודו קורן מאושר. “מה החיוך”? התמרמרה, “הפסדנו הון עתק! האם לא יכול היית לפתוח את הדלת, להקדיש לו עשר דקות ואחר כך ללמוד כל היום!…”
“יש לי שאלה”, ענה. “מה היה, לו היה הקצין מגיע, ומוצא אותי שוכב על הארץ, מכוסה בתכריכים… ואת מקוננת, והילדים בוכים”… הס”, קראה מבועתת, “אל תפתח פה לשטן! אילו דיבורים הם”, אבל לא ענית על שאלתי – “אז מה עם החוב של הצבא?” שאל האיש, “מי היה חושב עליו בכלל?!” – ענתה אשתו מבועתת.
“אז בואי נודה לאלוקינו, שאני חי, ורק שעתיים ביום, אחת בבוקר ואחת בערב, הריני כמת… ועתה, החשבון מסוכם ומוכן, הריני רץ אל המחנה ומקווה להשיגו ולגבות את החוב”.
מיהר, ומצאם טרם נסיעתם. שילם לו את כל חובו ולא הפסיד מאומה, ועצת השטן נכשלה שעמד בנסיון שלא הפסיק באמצע הלימוד.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
