הפרשה פותחת בפסוק ” וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת”
לאחר שבפרשה הקודמת חגגו בני ישראל את חנוכת המשכן, בפרשה זו מתחילים לעבוד בו ממש. אהרון, אחי משה, מקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה בהדלקת מנורת הזהב, בעלת שבעת הקנים (סמלה הרשמי של מדינת ישראל).

שנה מיציאת מצרים וצריך לחוג את הפסח. ואל משה פונים אנשים טמאים, שבגלל טומאתם לא יכולים לחגוג, והם מבקשים פתרון. השם, באמצעות משה, מורה להם לחגוג פסח שני – כעבור חודש בדיוק, בי”ד באייר.

השם מְצַווה את משה לעשות שתי חצוצרות כסף, שישמשו לכַנֵס את העַם, ולהודיע על נסיעת המחנות. עול הנהגת העם קשה על משה והשם מְצַווה אותו לבחור שבעים זקנים שיעזרו לו.
בני ישראל מתלוננים באופן בוטה על כך שהם מתגעגעים לסיר הבשר במצרַיִם!!! בתגובה לתלונתם, מוריד השם שְׂלָוִוים מהשמַיִם. כאשר אוכלים בני ישראל מן השְׂלָוִוים מכה בהם השם, ורבים נהרגים. ולכן נקרא המקום קברות התאווה.

הפרשה מסתיימת בשיחה של מריָם ואהרון המדברים אודות אשת משה, אחיהם, וכעונש לוקָה מרים בצרעת. אהרון ומשה מתפללים לרפואתה “אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ” – בתום שבעה ימים בהם מרים מחוץ למחנה, בני ישראל ממשכים לעבר היעד ארץ ישראל ..

״וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח״

מרים אחות משה ואהרון, היתה בדרגה של נביאה, עוד לפני הנהגת אחיה משה את ישראל, היא “בסך הכול” חמלה על בדיתותה של אשת משה, שזה עסוק כל כך בטרדות הנהגת העם..

בדברים הנוגעים לגופו של אדם ולא לנשמתו, אין טוב אלא שתיקה, היינו דיבור הכרחי ביותר, שכן ברוב דברים לא יחדל פשע. אבל בדברים הנוגעים לנשמה, כגון תורה ותפילה או דבר מצוה, שם לא ישתוק, אדרבה, מצוה לדבר.

וכתבו המפרשים, שהקדוש ברוך הוא ברא לאדם שתי עינים ושתי אזנים ופה אחד. ללמדך שלעולם ידבר אדם חצי ממה שראה וממה ששמע….וגם זה לא ממולץ ….

מסופר על מלך אחד, שהיתה לו בת יחידה, יפה ומשכילה. המלך חשב מי הוא החתן שיהא ראוי לבתו. שהרי צריך הוא למלוך אחרי. וצריך שיהיה בעל מידות טובות, ותכונות טובות, משכיל, נבון וחכם. החליט המלך לערוך מבחן לנתיניו, הציב בכיכר העיר שתי בובות זהות לחלוטין, עד שלא היה אפשר לזהות הבדל ביניהן.

הוציא המלך כרוז לאמור: אדם שיגלה אם קיים הבדל בבובות, או יגלה מום בהם, יזכה להיות חתן למלך.

ותהום כל העיר ומי לא הגיע להראות כחו ותבונתו. אך בראותם את הבובות נאלמו דום. שתי בובות זהות לחלוטין. והנה הגיע בחור פיקח וחריף מאד. עמד והתבונן מכל עברי הבובה ולבסוף הוציא קשית קטנה ואמר למלך: אדוני המלך, אני רואה באחת הבובות חור קטן בפה. יורשה לי לבדוק משהו? הסכים המלך.

נטל הבחור את הקשית והכניס אותה לאוזן הבובה וראה שהקשית יצאה דרך הפה של הבובה. אמר למלך, אדוני המלך: מצאתי את הפתרון. מי שמכניס משהו מהאוזן ומיד יוצא הדבר מהפה אין לך מום גדול מזה… שמח המלך לקראת “חתנו” ואמר לו: אכן, כך הדברים ובך בחרתי לבתי. כי אין לך מלך יותר גדול מאדם המסוגל לשמע ולא להוציא מהפה….

שבת שלום ומבורך

חזי ברזני