השם משבח את פנחס ואת מעשהו ומבטיח לזרעו כהונת עולם. ומצווה על בני ישראל לערוך מפקד לשבטים בערבות מואב, בכניסתם.
חמשת בנות צלופחד באות אל משה בטענה שלאביהן אין בנים, ולכן לא יהיה ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן רוצות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה. השם מקשיב לבקשתן, ומכאן ישנו חוק תורה- “מי שאין לו בנים, הבת יורשת את הנחלה”
השם מזכיר למשה שהוא אינו זכאי להיכנס לא”י ומנחה אותו לעלות על ההר לראות את הארץ לאורכה ולרחובה. משה מבקש להבין: מי ינהיג את העם? והשם מכריז על יהושע בן נון לממשיכו. משה מכריז על יהושע כמנהיג ומי שיוביל את בני ישראל לארץ.
הפרשה מפרטת את הקורבנות, שיש להקריב יום יום, בשבתות וחגי ישראל.
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם
התורה מתארת את השכר הגדול שקיבל פנחס, על מעשהו בקנאת השם ונשאלת השאלה: לכאורה היו כאלו שהרגו הרבה שמרדו בקב”ה, מדוע דווקא פנחס עלה בשכרו על כולם?
סיפור שימחיש זאת:
בעיר רבאט גר יהודי בשם שמעון שטרית, שהיה עני מרוד, שהשתכר בעמל כפיו מהיד לפה. יום אחד חשקה נפשו באגרטל יפה, שיפאר את ביתו. הוא אסף פרוטה לפרוטה ומשהצטבר הסכום המבוקש, צעד לשוק בשמחה, כשהוא מדמיין לעצמו את הבית עם האגרטל החדש, אך כשהגיע לשוק, לדאבון ליבו, לסוחר לא נשאר מאומה – הכול נמכר! “לא נורא שמעון, תבוא בעוד שבועיים אני מקבל סחורה חדשה ויפה.” – פטר אותו המוכר “מה שבועיים? אין לך משהו למכור לי?!” –התחנן שמעון. המוכר חמל עליו ואמר לו: “ראה יש לי אגרטל ישן מאוד – קח אותו ברבע מחיר מהחדש, ובעוד שבועיים אני אמכור לך משהו חדש. מדובר באגרטל עתיק מאוד, ושמעון התנחם בו כמוצא שלל רב. יעקב, מעשירי העיר, שגר בסמיכות לשמעון, ראה את שמעון עם כד הענתיקה והחליט לחמוד לצון, הוא קרא לעברו: “שמעון, אגרטל כזה מתאים לאוצרות המלך – תן את זה למלך והוא ישמח” שמעון לא חשב פעמיים – “לשמח את המלך, זכות ”
שם פעמיו היישר אל ארמון המלך, כשהוא מתחנן לשומרים: “בבקשה תתנו לי להיכנס למלך, הבאתי לו מתנה”
המלך אידריס השני היה המום – “יהודי מביא למלך מתנה –אגרטל עתיק” –מיד הורה למשרתיו להביא לשמעון שק מלא מטבעות זהב, שמעון חזר לביתו עשיר והפך “לשמעון הגביר”.
שמעון ניגש לשכנו העשיר והודה לו על העצה. יעקב העשיר היה המום, אבל ראש עסקי היה לו, מיד הלך וקנה כד מצופה ביהלומים ואבנים יקרות ושם פעמיו אל ארמון המלך. המלך התרגש כל כך, וחשב לעצמו: “במה אוכל לגמול טובה לאחד שהביא לי מתנה שכזו ובוודאי שלא חסר לו כלום?! “הוא הורה למשרתיו להביא לו מחדר האוצרות משהו נדיר ויקר ערך. לא עברו כמה דקות ויעקב העשיר יצא מהארמון עם האגרטל הישן של שמעון.
פנחס פעל לשם שמים ועל כך היה שכרו, הוא לא חשב על תועלתו האישית, אלא קידוש השם ובהתאם היה שכרו .
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
