בתחילת הפרשה מוצגות שתי מצוות הנהוגות בארץ ישראל – אותן יש לקיים: הבאת ראשית פרי האדמה לכהן, (ביכורים בחג השבועות), ומעשר מן היבול – הניתן בשנים מסוימות ללוויים, לגר, ליתום ולאלמנה.
עם סיום לימוד חוקי התורה, מצווה משה את העם, שכאשר יכנס לארץ, יכתבו את הדברים על אבנים גדולות באופן מסויד, ויבנו מהן מזבח להשם. ואלו שבטים יעמדו בכל צד של ‘מעמד הברכה והקללה’. מעמד זה יתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: גריזים ועיבל. במעמד זה, יוקראו חלק מהמצוות והעם יקבלו אותם בעניית אמן. לאחר מכן יוקראו הברכות והקללות. הברכות הן השכר על עשיית המצוות והקללות הן העונש על אי-עשייתן.
הפרשה מסתיימת בסיכומו של משה אודות המאורעות אשר עברו על ישראל ואת עזרת השם שקיבל העם, בכל שלב ושלב, גם באירועים בהם פחות ‘הצטיין’ עם ישראל באמונה והבטחון בקב”ה.
” וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ”
מדוע נאמר בפסוק “אלוקי אבותינו”, ולא “אלוקינו”? הסיבה היא, שאם אדם מבקש בזכות עצמו, הרי שבודקים את מעשיו ומבררים היטב אם אכן מגיע לו. אך כשהוא מזכיר את זכות אבות, ואומר “בזכות אבות ראשונים אנו בטוחים”, הקב”ה שומע לקול תפילתו מיד.
סיפר הגאון רבי מרדכי אליהו זצ”ל, ששמע משם הרב הגאון חכם מנשה שלו זצ”ל, ששמע מבעל ה’בן איש חי’ (רבי יוסף חיים זצ”ל זיע”א):
משל לבן מלך שנשבה. עמדו השובים והשחיתו את תואר פניו, כדי שלא יוכלו לזהותו כבן המלך. הלך המלך מעיר לעיר וחיפש את בנו. כשהגיע לעירם של השובים, ערך מסדר זיהוי של כל תושבי העיר, אך לא מצא את בנו, כי הושחת תוארו. כשפנה ללכת, החל הבן לצעוק אבא!” שמע המלך את קולו של בנו, זיהה אותו ומיד שחררו מהשבי. למרות שמראה פניו השתנה, הקול נשאר אותו קול.
וכי מה הפשט?: הקב”ה שמע את קולם של ישראל במצרים וגאל אותם, ואף שירדו למ”ט שערי טומאה, עדיין הקול נשאר אותו קול שהיה להם בתחילה.
בימים אלו, בתחילת הסליחות, אנו אומרים: “בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים…. ” לפי ששמע הקב”ה את קולנו במצרים, ככה ישמע קריאתנו גם בעת הזאת. אמן ואמן
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
