לע”נ כל הנרצחים בטבח עוטף ארץ ישראל הי”ד, לע”נ חיילי צה”ל שנהרגו על קידוש השם הי”ד, לרפואת כל הפצועים הי”ו, להצלחת כל חיילי צה”ל וכוחות הביטחון הי”ו – יִתֵּן יְיָ אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם!
מקץ שנתיים מפתרון יוסף את חלומות שרי האופים והמשקים, חולם פרעה מלך מצרים חלומות מטרידים, ואין מי שיפתור לו אותם. שַׂר המַשקִים נזכר ביוסף שפתר את חלומו. פרעה שולח להביא את יוסף מהכלא.
יוסף מצליח לפתור את חלומות פרעה – שקְרֵבות שֶבַע שנות שׂוֹבַע, ואחריהן יבואו שֶבַע שנות רָעָב. יוסף מייעץ לפרעה לאגור מזון לקראת שנות הרעב. פרעה מתפעל מחוכמתו וכישוריו של יוסף, ומְמַנֶה אותו לשר ונגיד על ארץ מצרַיִם.
הרעב אינו רק במצרים אלא גם בארץ כנען, ובני יעקב נשלחים למצרַיִם לרכוש אוכל. הם לא מזהים את יוסף, אך יוסף מכירם. הוא מאשים אותם בריגול, משאיר את שמעון בכלא ודורש להביא את בנימין אילו כפיקדון. כאשר מגיע, מחביא יוסף בחפציו של בנימין גביע זהב, וטוען שבנימין גנב אותו, ולכן עליו להישאר אצלו. האחים אובדי עצות…..
“וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ: וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם…. ”
יוסף, מחמד עינו של אביו, בחזקת נעדר לא יום ולא יומיים, לא שנה ולא שנתיים, אלא עשרים ושתיים שנים! כל אותן שנים ממושכות, יום יום, שעה שעה, חי יעקב בדאגה קשה ואי ידיעה באשר למצב בנו. ומה קורה עם הבן האבוד? בינתיים במצרים, יושב יוסף בחיי מלכות, מוקף במשרתים, ודאי שמברק פשוט היה בהישג ידו. מעתה עולה התמיהה “יוסף איכה?!”, מדוע אתה לא מבשר שאתה חי ונושם? בכל אותן שנים לא מצאת כמה שניות להתיישב על אחת הכורסאות “המלכותיות” לשגר מכתב לאביך, כדי להפיג צערו, איך אתה נותן לאביך להתאבל עשרים ושתים שנים, בצער ובסילוק שכינה?
שואל הרמב”ן: “כי יש לתמוה אחרי שעמד יוסף במצרים ונהיה לשר גדול, איך לא שלח מכתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו…”. הרמב”ן מיישב שכוונתו של יוסף במעשיו הייתה הגשמת חלומותיו. וגם לאחר שהחלום הראשון התגשם, הוא המשיך את התרמית, כדי להגשים את השני.
תשובתו של רבנו האור החיים זצ”ל יותר מדהימה: “חששו של יוסף היה שאם ייוודע לאביו כי עודנו חי, יחקור ויגלה את דבר המכירה, ואחיו יבושו וייכלמו. והרי כל המלבין פני חברו, אין לו חלק לעולם הבא. כלומר, אי הרצון לבייש את האחים גבר על השיקול למעט בצער האב שבו הוא שרוי בין כה וכה. משיקול זה, כבש את געגועיו עד לבואן של שנות הרעב. ואז, כאשר הוכיח לאחיו כי כל השתלשלות העניינים מן השמים, כי למחיה שלחו האלוקים, והם לא היו אלא שלוחי ההשגחה – יכול היה לבשר לאביו על הצלתו והצלחתו, מבלי שתגרם בושה גדולה”
אַחֵינוּ וְאַחְיוֹתֵינוּ יְלָדֵינוּ וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מִכַּלל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
שבת שלום ומבורך
ולימים טובים
חזי ברזני
