שירן קוזניצקי, זמרת ויוצרת שנמצאת על הבמה מאז שהיא זוכרת את עצמה ומאחוריה כבר אלבום אחד, מוציאה סינגל חדש ומרגש שנקרא “נחזור לרקוד” ועוסק בשבר ובשיקום, בכאב ובתקווה ובעיקר, ברצון העז לחזור לחיות. במסיבת הנובה נרצחו כ-400 מבלים/ות. שירן מייחלת שנחזור כולנו לרקוד עבור עצמנו, לשמוח ,להשתחרר ולא לחשוש יותר.
שירן משתפת בכאב: “אני זוכרת שבימים הראשונים אחרי ה-7/10 לא הצלחתי להוציא תו מהפה. בקושי הצלחתי לדבר, אז בטח שלא לשיר. הרגשתי שאין לזה מקום, לא מול עצמי ולא מול אחרים. הרגשתי כמו רבים/ות, שעבור מי שלא איבד אדם קרוב ב-7/10 אין כ”כ לגיטימציה לכאב.
חשוב לי כאדם וכאמנית לתת מקום ואף במה לכאב של כולנו. גם מי שלא חווה אובדן מדרגה ראשונה או שנייה עדיין חווה ימים קשים, כאב עצום, חוסר וודאות, חרדות קיומיות. זה אנושי להיות מוצף בתקופה המפחידה הזו שלא הכרנו מעולם. כל תחושה לגיטימית ויש לה מקום בעיני וצריך לנרמל את ההתייחסות לכך ולא להיות “גיבורים/ות”.
כבר בגיל 3 שירן החלה לרקוד כתחביב. התחביב הפך להיות חלק בלתי נפרד מחייה והיא רקדה עד גיל 18. שירן הייתה חלק מלהקה ייצוגית והשתתפה בפסטיבלים ובתחרויות. כל הילדות שלה הייתה סביב ריקוד, משחק ושירה.
לפני הגיוס לצה”ל נאלצה לבחור בין השירה לריקוד. השירה הכריעה והיא התגייסה ללהקה צבאית ושירתה בלהקת חיל החינוך. בתקופה הזו נפלו לה הרבה אסימונים בכל מה שנוגע ליצירה והיא הגיעה למסקנה שעליה ליצור אומנות ולא רק לבצע אותה.
כששירן השתחררה מהצבא היא עברה לגור בפורטו ריקו למספר חודשים, בניסיון להבין לאן פניה מועדות. כשחזרה לישראל החלה ללמוד במכינה ללימודי משחק בסמינר הקיבוצים. כל חייה קראו לה שחקנית אך אף פעם לא עסקה במשחק באופן רשמי.
היא הייתה סקרנית לגלות האם היא נמשכת גם לעולם הזה ומיד כשסיימה את המכינה החלה בלימודי משחק בבית הספר למשחק בית צבי. היא עזבה את בית צבי אחרי שנה בלבד כי חשה שלקחה משם את מה שהייתה צריכה ולתחושתה זה לא היה “הבית” בשבילה. אחרי הפרק הזה עברה לגור בת”א ושם נחתה עליה השראה בכמות מסחררת.
שנה וחצי לאחר מכן החליטה ללכת לאודישן בביה”ס למוזיקה רימון: “אני זוכרת את היום שהגעתי לשיחה ואודישן עם יהודה עדר (המייסד ומנהל ביה”ס) למסלול לזמרים יוצרים. שרתי לו את שני השירים שלי ואז הוא עצר אותי ואמר שאני חייבת להיכנס לאודישן למסלול של כתיבה למחזות זמר של אוהד חיטמן. לא ידעתי שקיים מסלול כזה, אבל הסתקרנתי מדבריו. הרגשתי שהנה ההזדמנות שלי לחבר בין כל הכובעים שלי ולא לוותר על דבר. מסתבר שהמסלול הזה לא מיועד לתלמידים משנה א’ ויהודה עדר החליט “להקפיץ אותי שנה”. נכנסתי למסלול והיה לי ברור שזה האלמנט שלי. אני אהיה מוזיקאית שכותבת ומלחינה את השירים שלה. אני אשחק, אכתוב לתיאטרון ולא אשים לעצמי שום מעצור או איכנע לצורך של החברה להחליט מה אני בדיוק, לקטלג אותי”.
לקראת השנה השלישית שלה ברימון התחילה שירן לעבוד על EP בכורה בשם “צועק אהבה”. אחרי שיצאו הסינגלים “צועק אהבה” ו”אסור לתפארת”, האלבום יצא בשלמותו.
לאחר יציאת אלבום הבכורה החלה להופיע בכל רחבי הארץ. החל מהופעות להקה ועד הופעות קטנות ואקוסטיות, רק היא ופסנתרן. היו לה תוכניות להוציא הרבה מוזיקה חדשה אבל אז הגיע ה7/10 ונטרפו כל הקלפים.
“נחזור לרקוד”- הוא שיר ששירן כתבה מעומק הלב והכאב. אין מישהו שלא זוכר את הבוקר של השביעי באוקטובר לפרטי פרטים. כולנו זוכרים איפה היינו, איך התעוררנו, ואיך נעתקה נשימתנו כשדני קושמרו שוחח טלפונית באמצע שידור מיוחד, עם אנשים שנלחמו על חייהם בתוך ה”מרחב המוגן” שלהם. חלקם כבר לא איתנו. לקח זמן עד שכולנו הבנו מה גודל האירוע שאנחנו נמצאים בו.
“אני זוכרת שבן זוגי כתב לחבר שלנו מקיבוץ בארי הודעת וואטסאפ שייתן איזשהו סימן חיים. כמה נאיביים היינו כשחשבנו שהוא בכלל יהיה מסוגל לענות. הוא היה עסוק בלהחזיק את ידית הממ”ד בביתו במשך 11 שעות כמעט ונלחם על חייו. באותו בוקר אביו נרצח ואחרי 30 יום, אימו נרצחה בשבי החמאס (משפ’ וייס). בת דודתו (זיו פרנקל) של בן זוגי (המוזיקאי דור גיטר) נסעה למסיבת הנובה כדי לרקוד את חייה ובמקום זה רקדה אל מותה. יש לי חברים ששרדו את הנובה, אך הנפש שלהם התפרקה לרסיסים והם מנסים לשקם את עצמם מאז. מיום ליום אנחנו מגלים כמה אנחנו לא יודעים דבר ובעיקר כמה רוע יש בעולמנו.
אני אדם חרדתי וסבלתי בעבר מהתקפי חרדה, אבל תמיד הייתי מסוגלת להתנהל בתוך זה. מאז אוקטובר אני רק מנוהלת. הלילות לבנים, הסיוטים שחורים. כל רעש קטן נשמע לי כמו פיצוץ וכל דקירה בחזה מרגישה לי כמו התקף לב. הכבישים מרגישים כמו מלכודת ורוב האנשים נראים לי חשודים. אין לי ביטחון בכלל ולא נראה באופק מצב בו נחזור לחוש את הביטחון שחשנו כאן לפני ה-7.10. חשוב לשתף, לדבר ואף לשיר על זה וברור שאיני היחידה שחשה כך. רצוי שהכאב של מי שלא היו שם וחוו את האובדן והפחד מרחוק יהיה נוכח, מדובר ולגיטימי. כל עדות מהזוועות מפלחת את הלב והרשת הוצפה ועדיין מוצפת בתכנים קשים שנצרבו בראש ובלב של כולנו. ככל שנדבר את התחושות הללו נמנע קורבנות שקטים של ה-7.10.
“אין לי ביטחון בכלל, הכל בשחור, אין לבן. בוא נצבע הכל בורוד, בא לי שנחזור לרקוד”..
השיר הזה כמעט כתב את עצמו. התיישבתי על הפסנתר בלילה, עם זיעה קרה על המצח ודופק מואץ (מה שהתברר כהתקף חרדה) ותוך חצי שעה מתוך כל המחשבות על המוות נולד שיר. כל הורוד והצבעים העזים שהיו במרכז הרחבה של הנובה גרמו לי לזכור את אותם אנשים רוקדים, מחייכים, משתגעים מאהבה. חשבתי עליהם ברגע הזה וככה הצלחתי לחייך לתוך הפחד המשתק הזה שלי. לרקוד זה חופש, לרקוד זה להתבטא, להשתחרר, להיות ילד. אני מרגישה שייקח לנו זמן, אבל בסוף נצליח להיות ילדים, להשתטות, בסוף נחזור לרקוד”.
שירן מסיימת בימים אלה תואר ראשון באומנויות, עוסקת בהוראת מוזיקה עם ילדים, מלמדת פיתוח קול ועובדת עם אוכלוסיות שונות על הרצף. ההוראה והעבודה עם ילדים דרך מוזיקה, מייצרות אצלה השראה אינסופית. (בנוסף, משלימה קורסי פסיכולוגיה לקראת תואר שני בתרפיה במוזיקה. היא מספרת שה-7/10 דחף אותה לעבר החלום הזה והבהיר לה כמה כוח יש למוסיקה כתרופה). שירן מתגוררת בהרצליה עם בן זוגה דור גיטר, גם הוא זמר ויוצר ואף עורך והם יוצרים ביחד את הקליפים של שניהם.
לסיכום היא אומרת: “מי שכבר איננו, מסתכל עלינו מלמעלה ומפזר אור ורוד על הרחבה הזו שנקראת החיים ולנו נשאר רק לחזור לרקוד אותם, בלי הפסקה”.
