לע”נ כל הנרצחים והנרצחות בטבח עוטף ארץ ישראל הי”ד, לע”נ חיילי וחיילות צה”ל שנהרגו על קידוש השם הי”ד, לרפואת כל הפצועים והפצועות הי”ו, להצלחת כל חיילי וחיילות צה”ל וכוחות הביטחון הי”ו – יִתֵּן יְיָ אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם.
בשנה השנייה ליציאת מצרים וחג הפסח מגיע. ואל משה פנו אנשים טמאים, שבגלל טומאתם לא יכולים לחגוג, והם מבקשים פתרון. השם מורה להם לחגוג פסח שני – כעבור חודש בדיוק, בי”ד באייר.
בני ישראל מלינים על כך שהם מתגעגעים לסיר הבשר במצרַיִם, ועל רצונם בבשר. ובתגובה לתלונת בני ישראל, מוריד השם שְׂלָוִוים (=סוג של עוף) מהשמַיִם. כאשר אוכלים בני ישראל מן השְׂלָוִוים מכה בהם השם, ורבים נהרגים. ולכן נקרא המקום קברות התאווה. העול בהנהגת העַם קשֶה על משה, והוא פונה להשם, שמְצַווה אותו לבחור שבעים זקנים שיעזרו לו.
הפרשה מסיימת אודות מריָם, המלינה בפני אהרון על אחיהם, משה שהוא עסוק בהנהגת העם ומזניח את רעייתו. בשל כך, לוקָה מרים בצרעת ורק תפילות משה ואהרון מרפאים אותה.
זָכַרְנוּ, אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם….
שם הפרשה בהעלותך, אולם ניתן לראות את ההורדה, ניתן לראות עליות ומורדות, ממש כמו בחיים שלנו. קוראים את תלונות בני ישראל. “וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה. וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר זָכַרְנוּ, אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶ הַשּׁוּמִים”- ” וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו, אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ. וַיִּחַר אַף ה’ מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע”
מיד לאחר קריעת ים סוף, יורד להם מן מהשמים, אך מה עם בשר? הם לרגע שכחו שלא קיבלו במצרים בשר, אלא לחם עוני (הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם) שניתן בעבור עבודת פרך.
כך גם אנחנו, לעיתים שוכחים ומעוותים את העובדות של העבר, מתוך מקום של נוחות.
כמה רלוונטי לימים אלו, שלא לוקחים אחריות, נשארים מקובעים (קונספציה זוכרים …..)
בשורש המילה אשמה, טמונה המילה – משא. המשא שכל אחד לוקח על עצמו, מהעבר זה משא שיש בו לעיתים אולי עצב, תסכול, אכזבות וצער. אך ניתן בשורש את המילה אמש, משהו שקרה והיה, לעומת המילה אחריות שיש בה אחרית ופנייה קדימה.
כשאנחנו לא לוקחים אחריות על מעשינו – אנחנו מאשימים את כולם ולסוף אולי את עצמנו. לעומת הקשבה עצמית, התבוננות פנימה ולקיחת אחריות.
יהיה רצון שנזכה להסתכל גם על חצי הכוס המלאה ומעל הכל נדאג למלא אותה.
אַחֵינוּ וְאַחְיוֹתֵינוּ יְלָדֵינוּ וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מִכַּלל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
