קמטים כתכשיטים, כלה ברכבת הקלה, חבל-זוג ועטלף הם רק חלק מיצירות האומנות הייחודיות שהניב שיתוף הפעולה המרגש בין אומני המדרשה לאומנות בית ברל לבין חוקרי המרכז האקדמי רופין.

ביום א’ השבוע הושקה תערוכת אומנות ייחודית במרכז האקדמי רופין שנולדה ביוזמתן של יעל וינגרד יציב ורותי סלע אשר הפגישו את אומני המדרשה-פקולטה לאומניות, המכללה האקדמית בית ברל  עם חוקרי מדעי הים, הזקנה, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה של המרכז האקדמי רופין.

תוצאות המפגשים הייחודיים בין עולם המחקר לעולם האומנות הניבו תערוכה ייחודית ורגישה ובה פיסול, ציור, צילום ומיצגי אומנות דיגיטאלית עוסקים בזוויות שונות – מורכבות ועמוקת הנוגעות בלב הישראליות בהן  פוסט-טראומה, ניהול רגשות, רבייה של יצורים ימיים, חקר הזקנה, חקר האובדנות והכאב הנפשי.

התערוכה הצליחה בדרך מרגשת לחבר בין האונה השמאלית לימנית” סיפר פרופ’ אביעד קליינברג נשיא המרכז האקדמי רופין בפתיחת התערוכה. “מאז ומעולם התקיים דיאלוג בין המדע לאמנות. האופן בו היצירות המוצגות ציור, פיסול צילום ואומנות דיגיטאלית שאבו השראה מעולמות המחקר של הנפש והסביבה ותרגמו את התובנות לא רק לכלי תיאורי, פרשני או ביקורתי אלא  גם לכלי אפקטיבי להתמודדות – הוא משמעותי וחשוב.”

מחקריו של ד”ר יוסי אייזן מהפקולטה למדי הים במרכז האקדמי רופין מקמפוס מכמורת, על מאפייני הרביה של צבי הים, על ברקים בים  והאופן בו דגים שונים משנים את מינם  בהתאם לסביבתם, העניקו השראה לשלושה אומנים: וייס ענת וב. דן ב. מציגים מיצב בנושא רבייה של יצורים ימיים וענת אכר שהם שעסקה בנושא הברקים

ענת אכר שהם: ״הפרשנות האמנותית  שאני בחרתי לתת למחקר המדעי של ד”ר אייזן ורועי לביא, מתייחסת למחקר הבוחן את השפעת סופות הברקים על גידול הדגים בחקלאות הימית. צילומי הדיפטיך  מדמים את הניסיון “להרים את הים” ולחקור את צפונותיו. המוטות השחורים, מהדהדים את שדה הברקים של אמן האדמה וולטר מריה– מעין כליאי ברק הפזורים במים. ברפרור נוסף, הם מרמזים על האל תור שהברקים היו אטריבוט שלו. סרטוני הוידאו שיוצגו כ-(QR), הם סרטונים אותנטיים ממחקרו של רועי לביא. מחקר זה בחן את התנהגות הדגים בכלובים הימיים בים התיכון בתגובה הסערות הברקים. הברקים אינם חודרים את פני המים, הם יוצרים גלי הדף אקוסטיים המגיעים לכלובי הדגים. בתגובת הסטרס, הדגים צוללים לקרקעית מתגודדים ונעים ביחד בצפיפות ככדור. סרטון נוסף מתעד את סופות הברקים שצולמו מגג מכון המחקר„.

ד”ר דניאלה איזנברג-שפרן, פסיכולוגית קלינית, ראש התכנית הפקולטה למדעי החברה והקהילה וראש מרכז ק.מ.ה לייעוץ וטיפול למזדקנים והמשפחה הרב דורית במרכז האקדמי רופין, אשר מחקריה בתחום הזקנה השפיעו על שתי יצירות אומנות. האחת, וידאו ארט של “ריקוד הגוף הבוגר” – השפעות על גילנות, שיפוטיות ודימוי גוף והשנייה, יופיו של הגוף – קמטים כתכשיט.

האומנית ליטל כהן: ״בעבודותי הקמטים הם תכשיטים שאותם אני משתוקקת לענוד. התנועות המקשיבות לגוף במהלך עבודות הכפיים מעמעמות את המגבלות הפיזיות. סיקרן אותי מאוד כששמעתי על הפרויקט ועל המחקר של ד״ר דניאלה איזנברג-שפרן, וההשפעה שיש לריקוד ותנועה על חווית הגילנות, השיפוטיות ודימוי הגוף בזקנה„.

מחקריה של ד”ר רחלי חיים דהן, מהחוג לעבודה סוציאלית הפקולטה למדעי החברה והקהילה, בנושא פוסט-טראומה אחרי צבא ואודות פרויקט ההתנדבות ‘חבל זוג’ של  עמותת “עטלף” מיסודם של בוגרי שייטת 13 ,  הולידו סרט מרגש אשר נוצר על ידי רותי סלע. בו היא עוקבת אחר הפרויקט המיוחד בו, בדומה לצלילה המבצעית ביחידה, מצוותים בין בוגר שייטת ללוחם צה”ל המתמודד עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) עקב שירות צבאי מורכב.

האמנית רותי סלע: ״עוד מתקופת לימודי כסטודנטית לאמנות, בסוף שנות ה-90, הנוכחות של הצבא בחיים האישיים, היוותה נושא מרכזי בעבודותי, כמו כן, עסקתי בנושא הים כמרחב אקס-טריטוריאלי ללא חוק, כשקראתי את תיאור פרויקט הצלילה ״חבל זוג״ שאותו חוקרת ד״ר רחלי חיים דהן העוסק בפוסט-טראומה אחרי צבא, החלטתי להצטרף אליהם ולנסות להבין יותר את הנושא מפרספקטיבה אחרת. בוידאו מוצגים וידויים של אנשים עם פוסט-טראומה, התיעוד של הדמויות הוא ללא פנים, חשיפה מול הסתרה וצנזורה. הוידאו מעלה מחשבות על האינדיבידואל לא כפרט אלא כחלק מדפוס חברתי„.

פרופ’ יוסי לוי בלז- ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי במרכז האקדמי רופין מבקש להעמיק במחקריו אודות הקשר העמוק שבין כאב נפשי ובין התאבדות וחשיבה אובדנית. בסדרת מחקרים ארוכה, מראה פרופ’ לוי בלז כי קיימות דרכים רבות לסייע לאנשים במצוקה, ולהפחית סיכון אובדני. אלו לא דרכים מתוחכמות במיוחד – מספיק לב אוהב, עיניים טובות ומוכנות לתת מקום ותיקוף לכאב כדי להפיג חלק מהבדידות העצומה שחווים בני אדם אובדניים, ובכך להקל עליהם ואף להציל חיים.

גישתו ומחקריו העניקו השראה לשלוש אומניות:

אירם אגבאריה: ״נושא המחקר מתחבר אלי מאוד באופן אישי. התרגשתי ללמוד על כאב נפשי ועל אובדנות, על הגלוי והמודחק אצל בני אדם, על הכחשה, קושי לבטא מצוקה וקושי לדבר על הקשיים. זאת הייתה חוויה מאוד מרגשת ונוגעת בלב, חוויה שבה נפגשתי עם העולם החיצוני ועם עולמי הפנימי. בזכות הנושא הזה למדתי גם המון מידע שלא הכרתי קודם„.

תמר ארזי המציגה וידאו המבוסס על טקסט ופרפורמנס: ״הבחירה בנושא מחקר זה הובילה אותי לבחון תופעות קשות ומורכבות שחוויתי על בשרי. המגע עם כאב נפשי דרך אמנות הוא משהו שאני תמיד עושה – אך המפגש עם יוסי אפשר לאותו מגע להיות מודע יותר, בהבנת שלבי ההתפתחות של הכאב וכיצד ניתן לתעל אותם למקום פורה„.

מור עזורי מציגה דיפטיך אשרק יצרה מיצג המורכב משני ציורים: ״התחלתי לעבוד על העבודה מתוך המחקר של פרופ׳ יוסי לוי בלז. חקרתי את הנושא והבנתי שהדבר שמעניין אותי ביותר הוא הסביבה של האנשים החווים דיכאון. מה עובר להם בראש? מה הרגשות והתחושות שלהם סביב הנושא? לאחר שחקרתי את הנושא עם אנשים בגילאים שונים, הבנתי שאני רוצה למזג בעבודה את התשובות של האנשים, ואת מה שאני מרגישה על הנושא„.

האומניות עדן קליפה כהן רוזין  ו רוני סילברמן  שאבו השראה בעקבות מפגש עם פרופ׳ טלי סגר גוטמן ראש התמחות ייעוץ ארגוני בתכנית MBA הפקולטה לכלכלה ומנהל עסקים בנושא עולמות התוכן של ניהול רגשות, אשר עבודתה המחקרית מתמקדת בהשפעה שיש לזיוף רגשי על מערכות יחסים שונות בעבודה, בעיקר מול לקוחות. ההתנהלות מול הזולת נקראת “עבודת רגשות”. מדובר בניהול ההבעות הרגשיות שפנינו חושפים כאשר אנו משוחחים עם אדם אחר. במקרה של עבודת רגשות שטחית האדם מזייף את הבעות פניו בבקשו להראות “נחמדות” כך שנותר הבדל בין מה שהוא או היא מרגישים “באמת” לבין מה שהם רוצים להציג בהבעות פניו. במקרה של עבודת רגשות עמוקה, הפער בין הרגשות האותנטיים לבין מצג הפנים מצטמצם.

רוני סילברמן המציגה מיצב צילומים ותאורה: ״היתה לי מחשבה על “פנים” (תוכן, פנימיות ואישיות) ו”פנים” (face, חוצניות, נראות) בהקשר לציור של דה וינצ’י “מונה ליזה” שבו הצליח האומן לייצר פיקפוק אצל הצופה לגבי הדמות–האם היא מחייכת או לא? בעבודה שלי אני רוצה להעלות את אותה תחושת פיקפוק אצל הצופה, לגבי הפרצוף האמיתי של הדמות המצולמת„.

עדן קליפה כהן רוזין: ״חיבורים בין היצירה לבין תחומי המחקר של טלי מתחברים עם חלוף הזמן. אני מעוניינת לייצר מרחב דיאלוגי בין הצופה ליצירת האמנות, מרחב שבו הגבולות מתערערים„.

האומנית שקד דדון סיפרה על הליך היצירה הייחודי : “העבודה על התערוכה ובייחוד ההזדמנות ללמוד את נושא המחקר, הייתה חוויה מלאת השראה ופותחת עיניים. זכינו לזווית מרתקת, עמוקה ומלומדת לסערה הרגשית, החוסן והיצירתיות המתקיימים בנפש האנושית.”