לע”נ כל הנרצחים והנרצחות בטבח עוטף ארץ ישראל הי”ד, לע”נ חיילי וחיילות צה”ל שנהרגו על קידוש השם הי”ד, לרפואת כל הפצועים והפצועות הי”ו, להצלחת כל חיילי וחיילות צה”ל וכוחות הביטחון הי”ו – יִתֵּן יְיָ אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם.
הפרשה פותחת בברכה אשר תלויה בהתנהלות בני ישראל: אם ישמרו את המשפטים והחוקים הם יזכו ל: ברכה, עושר ובריאות , פריון הארץ וגשמים בעתם. וכמובן ניצחון על אויביהם. אך באם ישכחו עם ישראל את השם ואת קורתם במדבר והבאתם לא”י, לא תמשיך להם שמירת השם והם יאבדו בין העמים, בצורת וגלות יהיו מנת חלקם…
משה מזכיר שוב את מעשה העגל, כעס השם ושבירת הלוחות, תפילת משה שיסלח להם וכמובן עשיית הלוחות החדשים. צווי נוסף וחשוב, המופיע בפרשה, הוא להנחיל את התורה לדורות הבאים ולחקוק זאת על מזוזה בפתחי הבתים.
“וְאָֽכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ”
פעם נשאל רבי ישראל מסלנט זצ”ל: מדוע ההלכה ל”מנין” של תפילה בציבור צריך ששה מתפללים וארבעה מצטרפים, ואילו ל”מנין” של “ברכת המזון” בכדי לברך: “נְבָרֵךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ ” דורשת ההלכה שבעה אוכלי פת ושלשה מצטרפים? ענה הרב: “למדו מכאן, עד שאנו דואגים להוסיף יהודי מתפלל, עלינו לדאוג לעוד יהודי שיהיה לו מה לאכול”.
יום אחד בא אל הגאון רבי יצחק מווארקא זצ”ל אחד מהחסידים, שהיה עשיר מופלג, אך קמצן גדול וחי בצמצום, מסתפק כל ימיו בלחם שחור ובדג מלוח, וחס על פת הלחם שבאה אל פיו. נכנס עמו הרבי בשיחה, ורגז עליו: “הרי פתח לך הקב”ה את ידו, עליך לחיות חיי רווחה, לאכול בכל יום אכילה דשנה, בשר ודגים וללגום כוסית יין!”. עמדו החסידים מסביב ותמהו: וכי מה לו לרבי ולכך שזה אינו אוכל מאכלים דשנים? הסביר להם הרבי לאחר מכן, ואמר: “אל תחשבו שהדבר נוגע לליבי מה שזה אוכל. מה שחשוב לי היא מצוקת העניים, שעה שהוא העשיר עצמו, יאכל כל יום דגים ובשר וישתה יין, ייתן לפחות לעני לחם ודג מלוח. אבל אם הוא עצמו אינו אוכל אלא לחם ודג מלוח – למה יוכל העני לצפות ממנו?”
אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
שבת שלום ומבורך
חזי ברזני
