בתיה מורבצ’יק, ילידת כפר סבא,
1951.
גדלה במושבה ועדיין יורדת למושבה.
אלמנה, אמא ל 3 – שיאון, עמית ואפרת
וסבתא ל 6 – אמה, יואל, מיה, גיא, מיקה ונגה.
מתנדבת בטל”ק, בחוג היוצרים של כפר סבא והשרון, בפל”ג, בעמותת דורות ההמשך, ובעמותה לטיפוח מורשת כפר סבא.
היא בת יחידה להורים מבוגרים שבאו משם.
הלבדיות הזאת הביאה לצורך להשתייך.
והבחירה בין להשתייך לשם
לבין להיות חלק מיפי הבלורית והתואר
היתה ברורה.
היא הביאה להתרחקות, להסתייגות ולבושה.
וכך נעה בין העולמות עד שהבינה שיפי הבלורית והתואר הם אלה שבאו משם.
שהם הגיבורים האמיתיים.
שהם החומר שממנו עושים עם סגולה.
הצורך לכתוב עליהם, היה הלקאה על חטא ורצון להציב להם גלעד.
עם הזמן, כשהקימה משפחה, נולדו נושאי כתיבה נוספים והם משולבים בספר שהוא ברובו געגוע.
הספר הוא ביטוי לסך כל הגעגועים המתעוררים בחמישה לגעגוע.
באותה שעה של ערבי חג וערבי שבת
שבהם עולה אלבום האין תמונות
של סבים וסבתות, ודודים ודודות,
ואחים ואחיות שלא הכירה לצד הורייה ובעלה שנפרדו ממנה מוקדם מדי.
השבוע נמסר הספר לספריה הלאומית.
הטקס לא היה חגיגי.
הטופס סטנדרטי
אבל היד הרושמת
את שם הכותר ואת שם המחבר,
אין לה חיים משלה.
יש לה הוראות מהלב, והיא רעדה והתרגשה.
“חֲמִשָּׁה לְגַעֲגוּעַ” בספריה הלאומית
ויש בזה סמליות.
סוף סוף השתייכות.
