17/11/26 – 5/12/26
משתתפים: אוֹרי בית אוֹר, אתי שרוני, יהודית בריקמן, סלי אריאל, צבי רייכוורגר
אוצרת: אביה ממון
אירועים בתערוכה:
פתיחה חגיגית ביום ה' 17/11/26- בשעה 19:30
פעילויות שבת בשעה 11:00 – הכניסה לכל האירועים חופשית
21.11 – שיח גלריה עם האמנים והאוצרת
28.11 – הרצאה – "נילס הולגרסן מגיע עם אווזי הבר לירושלים" – על חייה המרתקים של הסופרת
סלמה לגרלף. מרצה מיכל זהבי.
5.12 – בשעה 10:30 סיור בתערוכה בשפה האנגית עם סלי אריאל.
בשעה 11:00 "סיור מוחות" מפגש פורה בין הקהל והאמנים והחלפת דיעות
תוך סיור בתערוכה.
על התערוכה
תיבה היא חלל תָּחוּם. היא נושאת בחובָּה משמעויות של שמירה, הסתרה, זיכרון, סוד, הגנה, אובדן וגילוי. היא יוצרת מתח בין פנים לחוץ, בין פתוח לסגור, בין גלוי לנסתר.
התערוכה "תיבה", המוצגת בבית האמנים בכפר סבא באוצרותה של אביה ממון, מאגדת חמישה אמנים הפועלים בחלקם בשפות חזותיות שונות וּמבטאים חמישה עולמות פנימיים שונים. הם מהדהדים אל תוך התערוכה פנימה, את סגנונם האישי ופרשנותם לנושא. זו היא הצעה למפגש. מתוך השוני נוצר מרחב של הקשבה והשוואה, שבו העבודות משוחחות זו עם זו בנושא התערוכה ומייצרות זיקות חדשות – כאלה שלא היו מתקיימות מחוץ להצגה המשותפת בתערוכה זו הזמנה לצופה לבחון ולחפש בעצמו את ההקשרים הקיימים והחוטים המקשרים… ויש רבים הבולטים לעין.
כל אחד מהאמנים מפרש את הנושא באופן אחר – אם כחפץ ממשי, כמקום, כזיכרון, כמחבוא, כארכיון או כמטאפורה. מרחב הגלריה עצמו משמש אף הוא כְּתֵיבָה אליה יָצְקו החמישה תוכן, בין אם תוך התייחסות לתיבה כחדר, בית, ארמון, מגדל, או תוך מבט מתוך התיבה החוצה אל נופים ושכונות. בתערוכה יש אף התייחסות לגוף האדם המשול עצמו לתיבה בה נשמרים זיכרונות, חוויות, סודות, ופחדים או כרחם המכיל את הדורות הבאים.
חלק מהחללים העונים למושג תיבה הינם חללים כהים אמורפיים כלואים בתוך חומר אחר, כבאחת מעבודותיה של אתי שרוני, ויכולים לשמש כמרחב מחיה, כרחם, וכתֵיבָה לַתוכן הסמוי שמכילים. הבית כתֵיבָה, לרוב מקנה תחושת ביטחון לשוהים בו, אך גם עלול לגרום לתחושה קלסטרופובית כמו בשיר של אתי אנקרי שמצטטת אתי שרוני – "רואה לך בעיניים ….היית סוגר אותי אם היית יכול, היית בונה לי קירות…. " מה שבא לידי ביטוי ביצירת הטריפטיכון שלה בה היא מתארת את דמותה בין שני קירות הסוגרים עליה.
חלק מהיצירות מתארות בתים בנויים, כמו ביצירותיה של סלי אריאל, אלו שכונות של תיבות, מקום מחיה לאנשים – בתי הבאוהאוס היפהפיים של תל אביב. בחלק אחר מציוריה של סאלי מתוארות נשים המשדרות עוצמה – השולטות, לוחמות, איתנות כבית. על פי הפאנג שוואי, גוף האדם הינו חלל המחולק לאזורים המשולים לאזורי הבית השונים. הסלון מתפקד כלב הבית, הפנים והפה – כדלת הכניסה, זרימת אנרגית החיים (הצ'י) של הבית מקבילה לזרימת הדם והאנרגיה במרידיאנים של הגוף. חיזוק לדימוי האדם כתיבה ובמקרה זה האישה בציוריה של סאלי, מתבטא בעובדה שאישה מכילה ברחמה את הדור הבא ואת המשך קיום החיים על פני האדמה.
בנושא גוף האדם מוסיפה יהודית בריקמן ואומרת שהראש אף הוא תיבה, המכילה מחשבות.
התיבה מפרידה בין הפנים לחוץ ומגינה על מי או מה שבתוכה – כמו למשל הבית. יחד עם זאת לעיתים נגרמת תחושה הפוכה – קלסטרופובית. כלומר – באופן מטאפורי מרגישים תחושת חנק, כאילו פאות התיבה מתקרבות זו לזו וחלל התיבה מצטמצם ומאיים למחוץ את השוהים בו והם באופן אינסטינקטיבי רוצים להרוס את החומות המוחצות. יש גם תיבות קטנות יותר, תיבות ניידות שאנו מאכסנים בהן דברים חשובים יותר או פחות. לפעמים אנחנו מאכסנים בתוך תיבות את הסודות שלנו, ותיבות אלו סגורות במנעול.
בעבודותיה של יהודית בתים, מגדלים וארמונות. בתים מצויירים או תלת מימדיים, וקופסאות המכילות חפצים.
אוִֹרי בית אוִֹר מציג מיצבים עם משחקי תיבות המטופלות בשיטות האמנותיות המקוריות והייחודיות רק לו. הוא מצייר בלי מקובלות, פורץ מסגרות ותיבות. ביצירותיו קרטונים חדשים ומשומשים, עץ, בד ורשת, חוטי בד וחוטי ברזל, פלסטיק, עיתונים שעברו טרנספורמציה, חומרים של חפצים ללא-חפץ, שזכו לעוד הזדמנות לחיים, אמנותיים הפעם. ביצירותיו ובתיבותיו הכל ליגיטימי. ציוריו התלת מימדיים (כך מכנה את התיבות) מחיים את קירות הגלריה במופע מקורי ומיוחד.
צבי רייכוורגר הוא זה המביא מבט מן התיבה החוצה, הן לא בריק אנו חיים וכל תיבה או בית מוקפים בתוכן ועניין רב. יצירותיו משדרות מבט אל החוץ כמו גם אנשים וחפצים מתוך הבית פנימה, אלו הממלאים את הבית בתוכן. בציוריו של צבי קיימים משחקי צבע והנחות מכחול המונחות בריתמוס מסויים ויוצרות סימפוניה של צבעים. הן משולות לצלילים היוצרים יחד מוסיקה הרמונית. ציוריו ערבים לעין ולאוזן, ומשולים לצלילים ותווים המרקדים ובונים מגוון תיבות הרמוניות על דפי יצירותיו.
למרות שהחמישה הם יוצרים עצמאיים ושונים במהותם, הם נפגשים במרחב משותף אחד. ההצבה המשותפת יוצרת דיאלוג בין טכניקות שונות וקווי מחשבה עצמאיים המתייחסים למכנה המשותף שהוכתב להם מראש והוא – "תיבה".
