ילד שהופך לבדיחה הקבועה של הכיתה, תמונה מביכה שמסתובבת כסטיקר בקבוצת הווטסאפ, וחברים שלא מפסיקים לצחוק גם כשמישהו מבקש מהם להפסיק. מתי הומור מחבר בין ילדים ומתי הוא הופך לכלי של כוח ושליטה? ד"ר שי גלבר, חוקר ומומחה להומור יישומי, מסביר מדוע גם ילדים שנראים משועשעים עלולים להיפגע, איך מזהים את הגבול שבין הקנטה לבריונות, ומה יכולים הורים ומורים לעשות.

התמונה של אחד מילדי הכיתה הפכה לסטיקר בקבוצת הווטסאפ. בהתחלה זה הצחיק את כולם. אחר כך הגיעו עוד תמונות, כינויים ובדיחות. הילד עצמו צחק יחד עם חבריו, אפילו שלח מדי פעם את הסטיקר בעצמו. מבחינת הסביבה, הכול היה ברוח טובה. הרי אם הוא צוחק, כנראה שגם הוא נהנה. אבל מה אם הוא צוחק רק משום שהוא חושש שאם יפסיק, ימצא את עצמו מחוץ לחבורה?

מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על המורכבות שבין הומור חברתי לבין הקנטה פוגענית. מחקר שהתפרסם ב-2025 בכתב העת Journal of Adolescence בחן חוויות הקנטה מתקופת הילדות וההתבגרות. אחד הממצאים הבולטים היה שאנשים עשויים להשתתף בצחוק שמופנה נגדם, גם כשהוא מעורר בהם עלבון ומצוקה. אחד המשתתפים אף תיאר כיצד צחק במשך שנים עם חבריו, אף שבתוכו שנא את החוויה.

ד"ר שי גלבר, חוקר שפה ומומחה להומור יישומי, שספרו "צחוק צחוק, אבל ברצינות 2" ראה אור באחרונה, מסביר כי ההומור הוא הרבה יותר מאמצעי להצחקה. הוא משמש ליצירת קשרים, להתמודדות עם מצבים מורכבים ולביסוס מעמד חברתי. אבל אותן תכונות שהופכות אותו לכלי חיובי יכולות, בנסיבות אחרות, להפוך אותו גם לאמצעי לפגיעה.

ילד שכולם צוחקים עליו צוחק יחד איתם. האם זה לא סימן שגם הוא נהנה?

"לא בהכרח. חשוב להבין שצחוק הוא לא תמיד ביטוי של הנאה. לפעמים הוא תגובה למבוכה, למתח או לצורך להשתלב. ילדים ובני נוער רגישים מאוד למעמדם החברתי, ולעיתים הם מוכנים לשלם מחיר רגשי כדי להישאר חלק מהקבוצה. נניח שילד מקבל כינוי מעליב וכל החברים צוחקים. אם הוא יביע עלבון, הוא מסתכן בכך שיגידו לו שהוא כבד, רגיש מדי או חסר חוש הומור. אם הוא יצחק יחד איתם, הוא לפחות ירגיש שהוא עדיין שייך. מבחוץ זו נראית כמו השתתפות בבדיחה, אבל מבפנים זו יכולה להיות דרך להימנע מדחייה. לכן השאלה החשובה אינה רק אם הילד צוחק, אלא אם הוא מרגיש חופשי שלא לצחוק. האם הוא יכול להגיד שהבדיחה לא נעימה לו, בלי לשלם על כך מחיר חברתי?"

אז איך מבחינים בין הקנטה ידידותית לבין בריונות שמתחפשת להומור?

"צריך להסתכל על מערכת היחסים ולא רק על המשפט שנאמר. אותה בדיחה בדיוק יכולה להצחיק שני חברים שמרגישים בטוחים זה בחברת זה, ולפגוע מאוד בילד שנמצא בעמדת נחיתות חברתית. יש כמה שאלות שכדאי לשאול: האם ההקנטות הדדיות, או שתמיד צוחקים על אותו ילד? האם כולם יכולים להשיב באותה מטבע? האם מי שנפגע יכול לבקש להפסיק? והאם הבקשה שלו מכובדת?

חשוב גם להבחין בין פגיעה נקודתית לבין בריונות. לא כל בדיחה מעליבה היא בריונות. בריונות מאופיינת בדרך כלל בהתנהגות חוזרת ובפערי כוח. אבל גם אירוע בודד יכול להיות פוגעני מאוד, ואין צורך להמתין עד שיהפוך לתופעה מתמשכת כדי להתייחס אליו."

המשפט 'מה אתה נעלב? רק צחקנו' נשמע כמעט בכל קבוצת ילדים. מה כל כך בעייתי בו?

"המשפט הזה יכול לבצע היפוך של האחריות. במקום שמי שסיפר את הבדיחה ישאל את עצמו אם פגע באדם אחר, הילד שנפגע נדרש להסביר למה הוא נעלב. יש כאן מלכודת חברתית. אם הילד אומר שנפגע, הוא עלול להפוך למטרה לבדיחה נוספת, הפעם על כך שהוא אינו יודע לקבל הומור. במצב כזה, הקבוצה מגדירה מה מצחיק, והילד שעל חשבונו צוחקים מאבד את האפשרות לערער על ההגדרה הזאת. הכוונה של מי שסיפר את הבדיחה חשובה, אבל היא אינה חזות הכול. אדם יכול להתכוון להצחיק ולפגוע בלי שהתכוון לכך. השאלה החשובה היא מה הוא עושה כשהוא מגלה שהאדם האחר נפגע. האם הוא עוצר ומתעניין, או משתמש בהומור כדי לבטל את תחושותיו?"

אנחנו רגילים לראות בילד המצחיק של הכיתה דמות חיובית ואהובה. האם דווקא ההומור שלו יכול להפוך לאמצעי שליטה?

"בהחלט. הומור הוא גם סוג של כוח חברתי. מי שמצליח להצחיק קבוצה זוכה בתשומת לב, משפיע על האווירה ולעיתים גם קובע מה נחשב מקובל ומה נחשב מגוחך. ברוב המקרים אין בכך שום דבר שלילי. ילדים מצחיקים יכולים להיות גורם שמחבר בין חברים, מפיג מתחים ומשפר את האווירה. הבעיה מתחילה כאשר הצחוק תלוי בהשפלתו של אדם אחר. ילד שמצליח להצחיק את כולם על חשבון חבר מסוים מקבל חיזוק חברתי מיידי. ככל שהקבוצה צוחקת יותר, כך גדל הפיתוי להמשיך. לפעמים הילד המצחיק כלל אינו רואה את עצמו כפוגע. מבחינתו הוא רק מספק לקהל את מה שהוא רוצה. זו בדיוק הסיבה שצריך ללמד ילדים לא רק איך להצחיק, אלא גם איך להבין את ההשפעה של ההומור שלהם על אחרים."

האם העובדה שהפגיעה מגיעה מחברים קרובים הופכת אותה לכואבת יותר?

"לעיתים כן, דווקא משום שמחברים אנחנו מצפים לביטחון ולקבלה. ילד שנפגע ממישהו שהוא לא מחבב עשוי להבין שמדובר בעוינות. אבל כאשר החברים הקרובים שלו צוחקים עליו, המצב הרבה יותר מורכב. הילד יכול להרגיש בו זמנית אהבה לחברים שלו ועלבון מההתנהגות שלהם. הוא עשוי לשכנע את עצמו שהכול בסדר, משום שהאפשרות האחרת, להכיר בכך שחבריו פוגעים בו, קשה יותר. מחקרים על הקנטות בגיל ההתבגרות מלמדים שהקרבה בין המשתתפים אינה מבטיחה שההומור יתקבל בחיוב. לפעמים החברות מאפשרת חופש והדדיות, ולפעמים היא מקשה על האדם שנפגע להציב גבול. חשוב לזכור שחברות טובה אינה נמדדת בכך שאפשר להגיד הכול, אלא גם ביכולת לזהות מתי משהו כבר לא נעים לחבר ולעצור."

יש ילדים שהופכים את עצמם לבדיחה. הם צוחקים על המשקל שלהם, על המראה או על הכישלונות שלהם לפני שמישהו אחר יספיק לעשות זאת. האם זה דווקא סימן לביטחון עצמי?

"להומור עצמי יש שני פנים. כאשר אדם מרגיש בטוח בעצמו, היכולת לצחוק על חולשותיו יכולה להעיד על גמישות מחשבתית, קבלה עצמית ויכולת להתמודד עם מבוכה. אבל צריך להבחין בין הומור עצמי לבין הומור שמבוסס על הקטנה עצמית. יש ילדים שמגלים שאם הם יצחקו על עצמם, האחרים יצחקו איתם במקום נגדם. הם כביכול מקדימים את הפגיעה וכך מנסים לשלוט בה. ילד שאומר מדי פעם 'איזה מפוזר אני' יכול פשוט להשתעשע מטעות שעשה. אבל ילד שכל הזמן מכנה את עצמו טיפש, מכוער או כישלון, ורואה שכולם צוחקים, עלול להפנים את הדימוי השלילי שהוא עצמו מטפח. השאלה היא אם ההומור מעניק לילד חופש או מצמצם אותו. האם הוא יכול להיות מצחיק גם בלי להשפיל את עצמו?"

האם אפשר להיפגע מבדיחה ובכל זאת לחשוב שהיא מצחיקה?

"כן. זו אחת המורכבויות החשובות בהומור. אנחנו נוטים להתייחס לצחוק ולהיעלבות כתגובות מנוגדות, אבל הן לא בהכרח סותרות זו את זו. ילד יכול להבין שבדיחה מסוימת שנונה ומצחיקה, ובאותו זמן להרגיש לא נוח משום שהיא חושפת משהו אישי או מביך אצלו. הוא יכול אפילו ליהנות בהתחלה, אבל כשהבדיחה חוזרת שוב ושוב, היא מפסיקה להיות משעשעת. הדבר בולט במיוחד בכינויים. לפעמים כינוי נולד מאירוע מצחיק וכולם, כולל הילד עצמו, נהנים ממנו. אלא שאחרי חודשים הכינוי כבר אינו מתייחס לאירוע אלא הופך לזהות שמודבקת לילד. הוא לא יכול להשתחרר ממנה. זו סיבה נוספת לכך שלא מספיק לשאול אם הבדיחה הצחיקה ברגע מסוים. צריך לבדוק מה קורה כשהיא ממשיכה ללוות את האדם."

הרשתות החברתיות וקבוצות הווטסאפ שינו את הדרך שבה ילדים צוחקים זה על זה?

"הן שינו בעיקר את היקף החשיפה, את משך החיים של הבדיחה ואת השליטה שיש לילד על מה שקורה. בעבר ילד יכול היה לספוג הקנטה בהפסקה ולחזור הביתה. היום תמונה מביכה, סרטון או סטיקר יכולים להמשיך להסתובב גם בערב, בסוף השבוע ובחופשה. הילד אינו יודע תמיד מי ראה, מי שמר ומי העביר הלא. "כשמייצרים סטיקר מתמונה של ילד, יש גם תהליך של ניתוק מהאדם עצמו. התמונה הופכת לפריט שהקבוצה משתמשת בו לצורכי בידור. קל לשכוח שיש אדם אמיתי מאחוריה. בעיה נוספת היא היעדר משוב רגשי. בשיחה פנים אל פנים אפשר לפעמים לזהות מיד שהאדם האחר נפגע. בקבוצת ווטסאפ רואים בעיקר אימוג'ים, תגובות וצחוק. הרבה יותר קשה להבחין במבוכה, בהשפלה או בשתיקה של מי שנפגע."

מחקר ישראלי שפורסם ב-2025 מצא שצחוק בכיתה משמש גם לסימון גבולות חברתיים ולביטוי יחסי כוח. האם מורים יכולים ללמוד משהו מהדרך שבה הילדים צוחקים?

"בהחלט. צחוק הוא חלק מהשפה החברתית של הכיתה, ומורה קשוב יכול ללמוד ממנו לא מעט. כדאי לשים לב מי יוזם את הבדיחות, מי זוכה לתשומת לב, ומי הופך שוב ושוב למושא הצחוק. לפעמים הדפוסים האלה מלמדים על יחסי הכוחות בכיתה יותר מאשר שיחות פורמליות עם התלמידים. צריך גם להיזהר מתגובה אוטומטית שמבקשת להשתיק כל צחוק. הומור הוא מרכיב חשוב בחיים החברתיים ויכול לתרום לאווירה ולתחושת השייכות. המטרה אינה ליצור כיתה שבה אסור לצחוק, אלא כיתה שבה הצחוק אינו בא על חשבון הזכות של ילדים להרגיש בטוחים. מורה ששומע בדיחה פוגענית יכול לנצל את המצב לשיחה קצרה: מה בעצם הצחיק אותנו? האם כולנו נהנינו? מה היה קורה אילו הבדיחה הייתה מופנית כלפינו?"

ומה תפקידם של הילדים שעומדים מסביב וצוחקים? הרי רובם בכלל לא יזמו את הבדיחה.

"לקהל יש תפקיד משמעותי. פעמים רבות מי שמספר בדיחה פוגענית מקבל את התגמול שלו מהצחוק של האחרים. הצחוק הזה מאותת לו שהוא מצליח ויכול להמשיך. אני לא חושב שצריך להתייחס לכל ילד שצוחק כאל שותף מכוון לפגיעה. ילדים צוחקים לעיתים מתוך לחץ חברתי, מבוכה או תגובה אוטומטית. אבל חשוב ללמד אותם שיש להם השפעה. לפעמים מספיק שילד אחד יאמר 'די, זה כבר לא מצחיק', כדי לשנות את האווירה. לא תמיד קל לעשות זאת, במיוחד בגיל ההתבגרות, כשיש חשש להפוך למטרה הבא. לכן האחריות אינה יכולה להיות מוטלת רק על הילד שמעז להתערב. צריך ליצור בכיתה נורמה שבה תמיכה בחבר אינה נתפסת כחולשה, ובקשה להפסיק בדיחה אינה הופכת לבדיחה נוספת."

איך הורים יכולים לדעת אם הילד שלהם באמת נהנה מההומור של החברים, במיוחד כשהוא מתעקש שהכול בצחוק?

"הייתי מציע להורים להימנע מחקירה ישירה שמתחילה בקביעה שהחברים פוגעים בילד. אם הילד חושש שההורים יתערבו בצורה שתביך אותו, הוא עלול להסתיר מהם את המצב. במקום לשאול 'למה אתה נותן להם לצחוק עליך?', אפשר לשאול 'זה מצחיק גם אותך?', 'גם אתה יכול לצחוק עליהם באותה צורה?', או 'מה קורה אם אתה מבקש מהם להפסיק?'.

חשוב גם להקשיב למה שלא נאמר. האם הילד נמנע ממפגשים חברתיים? האם הוא מוטרד מהודעות בקבוצה? האם הוא חוזר שוב ושוב על כינוי מעליב שהדביקו לו?

"לא כל שינוי במצב הרוח מעיד על פגיעה חברתית, ולכן לא כדאי למהר להסיק מסקנות. אבל כשיש דפוס מתמשך של השפלה, הימנעות או מצוקה, חשוב להתייחס אליו ברצינות ולערב את הגורמים המתאימים בבית הספר."

ומה אומרים לילד שפוגע באחרים באמצעות בדיחות? הרי מבחינתו הוא רק מנסה להצחיק.

"קודם כול, לא חייבים להפוך את הילד לאדם רע כדי להסביר שהתנהגותו פוגענית. אפשר להכיר בכך שהוא מצחיק, יצירתי ובעל יכולת חברתית, ובאותו זמן להציב גבול ברור. הייתי שואל אותו מה לדעתו הופך בדיחה למוצלחת. האם העובדה שכולם צוחקים מספיקה, גם אם מישהו נפגע? האם הוא היה ממשיך לספר את אותה בדיחה אילו החבר היה אומר לו שהיא מכאיבה לו? אפשר גם ללמד ילדים לכוון את ההומור שלהם למצבים, להפתעות ולרעיונות, ולא בהכרח לחולשות של אנשים. יש אינספור דרכים להצחיק בלי להפוך אדם אחר למטרה. בעיניי, דווקא ילד בעל כישרון הומוריסטי יכול ללמוד להשתמש ביכולת הזאת כדי לחבר בין אנשים, לעזור לילד ביישן להשתלב או להפיג מתח בקבוצה. זו מיומנות חברתית בעלת ערך."

האם אפשר באמת ללמד ילדים הומור שלא פוגע באחרים?

"אני מאמין שאפשר לפתח מודעות לאופן שבו אנחנו משתמשים בהומור. הומור אינו רק כישרון מולד או יכולת לספר בדיחות. הוא כולל הבנת הקשר, רגישות לקהל, בחירת עיתוי ויכולת לזהות כיצד הדברים מתקבלים.

אפשר לעבוד על זה באמצעות דוגמאות מחיי הילדים. להציג בדיחה מסוימת ולשאול באילו נסיבות היא יכולה להיות מצחיקה, ובאילו נסיבות היא עלולה לפגוע. אפשר לבחון איך אותה אמירה משתנה כשהיא נאמרת בין חברים קרובים, מול כל הכיתה או בקבוצה דיגיטלית. חשוב גם ללמד ילדים לתקן. אם סיפרת בדיחה ומישהו נפגע, אין פירוש הדבר שאתה חייב לוותר על חוש ההומור שלך. אתה יכול להקשיב, להתנצל ולבחור דרך אחרת להצחיק בפעם הבאה. הומור טוב מחייב לא רק יצירתיות, אלא גם הבנה של האדם שנמצא מולך."

ולסיום, מה המבחן הפשוט ביותר שיכול לעזור לנו להבין אם הצחוק בריא או פוגעני?

"הייתי מציע מבחן אחד: מה קורה כשמישהו אומר שזה לא מצחיק אותו? אם הקבוצה מסוגלת להקשיב, לעצור ולהמשיך הלאה בלי להשפיל אותו, סביר שיש בה מרחב בטוח להומור ולהקנטות. אבל אם הבקשה להפסיק הופכת בעצמה לבדיחה, יש כאן סימן אזהרה משמעותי. אנחנו לא צריכים לשאוף לעולם שבו אף אחד לא נעלב לעולם ואף בדיחה אינה חורגת מהגבול. הומור הוא חלק טבעי מהחיים, והוא כולל לפעמים גם טעויות ואי-הבנות. מה שחשוב הוא האפשרות להציב גבול בלי להיענש עליו חברתית. בסופו של דבר, השאלה אינה רק אם כולם צוחקים, אלא אם כל אחד מהמשתתפים מרגיש בטוח לומר שהוא כבר לא רוצה להיות חלק מהבדיחה."