“כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך” [במדבר י’ 30]. כך משיב חובב בן רעואל ,על בקשת משה שיצטרף למסע בני ישראל לארץ ישראל.חובב דוחה את הצעתו של משה , משום שלמולדת אין תחליף. הקשר של אדם למולדתו הוא קשר אל נוף ילדות-קשר של זיכרון. כך מבטא זאת רבי אברהם איבן עזרא “שאדור שם היום , ושם נולדתי”. לנוף המולדת ולאדם השפעה הדדית על עיצוב תכונות: “האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות… ואך ברבות ימים ובמלחמת יישות ומגילת ספר חייו הולכת ומתפרשת ובאו אחד אחד , ויגלה פשר כל אות ואות וסמל כל הבאות שחוקקו עליה בראשית ברייתה” [שאול טשרנחובסקי].

בתצפית אל העבר נחשפים השורשים האישיים והלאומיים, שורשים וערגה, עם ביטוי פיזי עז למקום המגורים. חיפוש השורשים היתה תשובתו של עמוס קינן לאמירה: מה אני בעצם עושה כאן?!-“חשוב מאוד לאדם לשמור קשר אל העבר הפרטי שלו ואל העבר הקיבוצישלו, לא רק אל גיבורי העבר ואל מצבותיו, לא רק אל ארועים שנחקקו בהיסטוריה.חשוב גם העבר הפרטי, חשוב שיהיה זכר לנוף הילדות… ומי שעקרו ממנו את נוף ילדותו , הוא קרבן של תאונה קטלנית… ובמידה מסויימת הוא נהפך לצמח…. איפה שהוא מנקודת הסוף, צריך שתהיה תצפית אל ההתחלה”. יציאת הגלות, הניתוק מנוף הילדות , והעלייה לארץ ישראל, מעידים על זמניות הגולה, מספרים על חינוך לכיסופים. “הלכנו בגולה-גלינו והתרחקנו מארצנו, אבל לקחנו איתנו את ספרינו, את הספר, ובספר הזה [התנך] צרורה כל נפשנו. לקחנו איתנו לגולה את מולדתנו, כי גם ארצנו זו היתה צרורה בספר , ונשאנו את ארצנו בליבנו.. ושלושה אלה- העם, הספר והארץ – היו לאחד לעולמים” [דד בן גוריון]. התנך , כמולדת מיטלטלת, היה החוט המקשר , אשר בגינו היתה המולדת הרחוקה לנוף ילדות לאומי ואישי. [פרשה ארץ ישראלית, מאיר כהן]