בהפטרת השבת [יחזקאל כ’] מופיע הצבי כסמל לארץ ישראל:"בים ההוא נשאתי ידי להם, להוציאם מארץ מצרים, אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות" . הצבי הוא חיה טהורה, שבשרה מותר באכילה.
בארץ ישראל מצויים שני מיני צבאים:הצבי המצוי וצבי הנגב. קלות רגליו של הצבי היתה לסמל למהירות.בשיר השירים נמשל האהוב לצבי , בשל אופיו ויופיו. מפאת חשיבותו נזכר הצבי בלשון השבעה:"השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה…"[שיר השירים ב’ 7].
בקינת דוד מופיע "הצבי ישראל על במותיךך חלל…" [שמואל ב’ א’ 19] כסמל ליפי העם והארץ. בשורש הפרוטו שמי של המילה משמש הצבי ככינוי לחמדה ולתפארת [ישעיה י"ג 19]. נראה שלזאת התכוונו הקדמונים בדימוי ארץ ישראל לצבי. כיום הוא מהווה סמל לרשות הדואר. "ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם, ואני אתננה לכם לרשת אתה, ארץ זבת חלב ודבש…" [ויקרא כ’ 24]. ברכת הארץ בחלב ודבש מעוררת פליאה , שהרי הצאן [לחלב] והדבורה[לדבש] אינן ברכה לארץ נושבת.
יתירה מזאת, בין עולמו של האיכר לעולמו של הרועה קיים עימות חסר פשרות. בסיפור קין והבל , שבפרשת "בראשית" , מוצג העימות שבין החקלאי לרועה. הנביא ישעיהו [ה’ 5] "…הסר משוכתו והיה לבער, פרץ גדרו והיה למרמס". דברי ישעיהו מתארים את הנזק שגורם הצאן לחקלאות. הביטוי :"ארץ זבת חלב ודבש" מופיע כבר בהתגלות ה’ למשה:"וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש…"[שמות ג’ 8]. [פרשה ארץ ישראלית].
