בפרשת "ויקהל" עוסק משה בגימור מלאכת המשכן, ובהפטרת השבת [מלכים א’ ז’] עוסק שלמה בהשלמת בנין המקדש. לצד משה נמצא האומן בצלאל בן אורי בן חור,ממטה יהודה, ולצד שלמה עומד האומן חירם הצורי,חרש נחושת, ממטה נפתלי. משה במדבר , ושלמה בארץ ישראל, עוסקים בחומרים ארץ ישראליים. תרומת העם לבניין המשכן במדבר כוללת שמן ובשמים – "ןשמן למאור ובשמים לשמן המשחה". השמן בא מן הזית, עץ של זיכרון ארץ ישראלי, עץ שהוא סמל להישרדות.

כמו העץ כן העם "זית רענן יפה פרי תאר קרא ה’ שמך" [ירמיהו י"א 16]. הבשמים, סממנים, הם תבלינים שנלקטו והובאו מרחבי המזרח הקדום , ויצרו יחד מרקחת קטורת אשר "עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת, נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת" [בבלי , יומא ל"ט ע"ב]. שלמה יוצק את כלי הנחושת למקדש, במעבה האדמה, בין סוכות ובין צרתן. בעקבות מלאכת הנחושת יוצאים אנו אל אתרי מורשת: פנואל ומחניים, סוכות וצרתן, ולצידן העיר "אדם" , שאליה התכוון[אולי] הכתוב "במעבה האדמה". מרמז על "אדמה וצבויים" מרמז על "אדם" העיר אשר בגאון הירדן, כיום תל וגשר דמיא. כאן, בחום הלוהט של בקעת צרתן, בחר שלמה לצקת את כלי הנחושת למשכן. [פרשה ארץ ישראלית, מאיר כהן].