חשבתם פעם כמה מערכת השיפוט האישית שלנו עובדת במהירות?

שיפוט מהיר את עצמנו או את זולתנו לא בהכרח מניע אותנו או אותם לפעולה מתקנת. להיפך. במקרים רבים יש ירידה במוטיבציה, פגיעה ביחסים ובמקרים קשים יותר, ייאוש ודיכאון.

אנחנו יצורים דינאמיים, חשופים להתרחשויות שסביבנו, פעמים רבות מאוד ללא שום יכולת שליטה עליהן ואנחנו משפיעים ומושפעים. יש תקופות טובות יותר, יש תקופות פחות. יש ימים שהכל דבש ויש ימים קשים.

התגובות שלנו למציאות חיינו הן תולדה של חיבור בין מה שבתוכנו ומה שמחוצה לנו, ולעתים ההתנהלות או ההתנהגות שלנו ביום כזה או אחר, באירוע כלשהו או בתקופה מסויימת, מייצגת רק זווית אחת של אישיותנו. מכיוון שכך, ייתכן שמי שפגש בנו אז יאהב, או לא יאהב את מה שפגש. יעריך או לא יעריך וישפוט אותנו לכאן או לכאן.

האם נוח לנו כאשר אנחנו נשפטים מהר מדי על-ידי אחרים? האם מצאנו עצמנו מצרים על כך שמישהו ‘תפס’ אותנו ביום לא טוב, או בתקופה קשה ועל-פי מי ומה שהיינו באותו זמן, קבע דעה לגבינו?

האם עצרנו לבדוק מה בנו גורם להפעלה מהירה של מערכת המשפט, גם ופעמים רבות רק, כאשר מדובר בשיפוט עצמי?

אמנם שאלות ‘האם…..?’ מזמינות תשובה קצרות של ‘כן’, או ‘לא’, אך במידה שלא נרצה להתחמק מהתשובות, יש לנו הזדמנות לעוד עצירה ולעוד התבוננות.

אין חנויות שמוכרות יכולת הכלה, סבלנות, אמפתיה, סובלנות, חמלה וכד’. את המצרכים האלו אנחנו צריכים לייצר בתוכנו בעצמנו ונכון, לא תמיד אנחנו יודעים איך (יש אפשרות להיעזר), אך חשוב שנכיר בחשיבות של הדבר.

נזכרתי בסיפור על עץ האגס, שמקורו לא ידוע ונדמה לי, שהוא יכול ללמד אותנו משהו:

לפני שנים רבות חי אדם חכם ולו ארבעה בנים. בוקר אחד החליט האב כי עליו ללמד את בניו שיעור חשוב לחיים, זימן אותם אליו והורה להם ללכת לחפש עץ אגסים מיוחד שנמצא רחוק מאוד מביתם. כדי לבצע את המשימה כפי שרצה האב היה עליהם לעמוד בשני תנאים:
האחד, הם לא יכלו לצאת אל המסע יחדיו והשני, רק כאשר יחזור הבן ראשון יוכל לצאת למסע הבן השני. כשיחזור השני יצא השלישי וכן הלאה".

יצא הבן הראשון לדרכו כשבחוץ חורף, קר וגשום. כשחזר, יצא השני והאביב כבר החל. כששב ממסעו, בעיצומו של הקיץ, יצא הן השלישי וכששב בסתיו, יצא הבן הרביעי. חלפה שנה.

כאשר חזר הרביעי ממסעו, קרא להם האב וביקש שיתארו בפניו את העץ. הראשון אמר שהעץ היה מכוער, כפוף, ועקום. השני אמר שהעץ דווקא היה מלא בניצנים ירוקים ונראה מלא תקווה. הבן השלישי לא הסכים עם שניהם. הוא אמר שהעץ היה בשיא פריחתו, מלא בניחוחות מתוקים ובעיניו היה הדבר הכי מלא הוד והדר שראה אי פעם. הבן הרביעי אמר שבעיניו, לא היה העץ לא היה מכוער כלל, למרות שלא היה מלא בניצנים ולא בשיא פריחתו. העץ שראה היה מלא בפרי בשל, מלא חיים והגשמה.

לרגע חשבו האחים כי כל אחד מהם הגיע לעץ אחר, אך אביהם העמיד אותם על טעותם: "כולכם ראיתם את אותו עץ אגס, ואכן אתם צודקים. שלחתי אתכם בעונות שונות על מנת שתלמדו כי אין להתרשם ולשפוט עץ או אדם על פי עונה אחת. אם תתייאשו בחורף תפסידו את התקווה של האביב, את יופיו של הקיץ ואת ההגשמה של הסתיו".

*******

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, קליניקה פרטית במרכז כפ"ס ובתל-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי; מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות; הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com