המוצא הישר יבוא על שכרו…
שלושה שבועות לא כתבתי. לא יכולתי. הכאב, הכעס, הפחד העצום ותחושת חוסר האונים היו כל-כך גדולים, שפשוט חששתי ממה שעלולות אצבעותיי להקיש על המקלדת.
ביקשתי למצוא שפיות שהלכה לאיבוד, אך לאן שהבטתי, לא ראיתי זכר של שפיות. גם לא אופק. אמנם, את התמימות שאבדה לי עשרים שנה אחרי שלוש יריות בכיכר, כבר הפסקתי לחפש, אך על השפיות, עוד לא ויתרתי!
התחלתי לתהות איך בכל זאת מוצאים אי של שפיות בתוך כל אי השפיות שסביבנו?
ניסיתי גם להבין, איזה אלוהים הוא זה המבקש לעצמו סוג כזה של קורבנות? לא משנה מאיזה צד. בשביל מה כל זה? מישהו זוכר עדיין על מה כולם רבים?? (אולי לא איבדתי לגמרי את התמימות??)
הדבר היחיד שהבנתי, הוא שכנראה לא אבין.
כנראה לא אבין מדוע אמא לילדים בוגרים ועצמאיים כותבת לילדיה הודעה בזו הלשון:
"ילדודס, אם לא הכרחי להגיע למקומות מסויימים, אנא, הימנעו מלהגיע אליהם, עד שיירגע המצב".
את הפחדים שלי אני מבינה מצויין. מה שאני לא מבינה הוא למה הגענו לאן שהגענו ואיך נצא מזה.
זו היתה ההודעה שכתבתי לילדיי לפני כשבוע, כאשר הודעה על פיגוע אחד איימה למחוק את זיכרונה של ההודעה הקודמת, כאילו הן מתחרות ביניהן היכן הכאב, הגועל, והאימה גדולים יותר.
מחקתי וכתבתי מחדש כדי להגיע לניסוח הראוי ובסופו של דבר, הבנתי שהדבר הראוי ביותר הוא לא לשלוח אותה בכלל. לא רציתי להלחיץ. או אם לדייק, לא ממש רציתי שיראו עד כמה אני לחוצה מהמצב. למה? אולי כי אנחנו אמורים להיות גיבורים… למודי ניסיון… "להראות להם שאנחנו עשויים ללא חת!"…
ההודעה לא נשלחה באותו יום, אך המשיכה להיכתב בראשי עוד מספר פעמים בכל יום. בסוף החלטתי להודות שכן, אני חרדה כמו רבים כל-כך שחיים כאן סביבי בעולם המוטרף הזה, בו השפיות פשוט הלכה לאיבוד.
באשר להודעה? בסוף, שלחתי אותה. אחרי הכל, אני אמא…
התגובה האמפתית של ילדיי חיממה לי את הלב והקלה על השיח הפנימי הזה (שוודאי איני אוחזת במונופול עליו) שעם הפיכתנו להורים נשמע בתוכנו תדיר: "לשחרר-להחזיק"… עד כמה אני, ההורה שכל-כך אוהב, יכולה ומוכנה להתמודד עם החרדות שלי ולשחרר?
הבנתי שבתוך אי השפיות הטוטאלי כמעט ששורר פה, בכל זאת מצאתי אי קטן של שפיות.
האי שלי עשוי מחיבוק ומשיחה עם בני המשפחה ועם החברים שלי, הוא עשוי מהתעניינות אמיתית שלי באנשים שאני פוגשת ומן ההרגשה שגם אני תרמתי להם משהו. באי הזה, יש שמירה על שגרת החיים (עם מגבלות קטנות שאני שמה לגבי שהייה במרחבים ציבוריים פתוחים. נו טוב, זה הרי רק אי קטן של שפיות…) והדבר הכי חשוב שיש בו, הוא מרחב אנושי אוהב שמצליח להקשיב לפחדים שלי, לתסכול הגדול שעולה ומכרסם עם כל מהדורת חדשות, או כניסה לשידור פתאומית ולתחושת חוסר האונים באשר לפיתרון אמיתי.
באי הקטן שלי השפיות נשמרת כי אפשר לשתף במה שמרגישים, או חושבים ויש מי שמקשיב ומכיל.
תמיד חשוב שנכיר ברגשות שלנו וניתן לכולם מקום של כבוד. לאלה הנעימים ולאלה שלא. ההכרה שלנו בהם נותנת להם לגיטימציה, הם הרי ממילא שם. רק כך נוכל גם להיות רגישים לאחר ולרגשות שהוא מבטא.
כדי לשתף ברגשות אדם צריך להאמין באחר, לסמוך עליו ולחוש בטוח משיפוט וביקורת.
אתם, שלא מרשים לעצמכם להיראות בפומבי עוטים צעיף של פחד, זה בסדר, אם כך נוח לכם יותר להתמודד עם המצב הבלתי שפוי הזה. אבל אנא, היו סבלניים אלינו, החוששים או פוחדים. אל תעשו צחוק מהפחד שלנו. בינינו, המצב באמת לא משהו.
מה שאנחנו צריכים זו הכלה. זה אומר הקשבה שקטה. באמת שאין צורך להתגייס לפתרונות, או הסברים מלומדים ורבי היגיון. הסברים של ידענים רק עושים דוולואציה (הפחתת ערך) למה שאנחנו מרגישים. את חוסר ההיגיון לפעמים, גם אנחנו מבינים. ובכל זאת…
"אני מבין", "אני יודע שלא קל לך", "האם יש דרך להקל עליך?", הם דוגמא למשפטים שאפשר לומר. הם משדרים אמפתיה. הם מבטאים נכונות להיות לעזר. זה מה שצריך.
כל אחד יכול ליצור לו אי של שפיות. הוא קטן האי הזה שלי, אבל אני רוצה להאמין שהוא באמת יכול לגדול ולהתרחב ולהתחבר לאיים אחרים של שפיות. יחד, אולי נמצא את האבדה…
קרל רוג’רס הטיב לבטא את הרצון הפשוט הזה שיש לנו, בני האדם, שרק יקשיבו לנו.
אנא, רק הקשב – קרל רוג’רס
כאשר אני מבקש ממך להקשיב לי
ואתה מתחיל לייעץ לי –
לא את שביקשתיך עשית.
כשאני מבקש ממך להקשיב
ואתה מנסה להשיב
איך צריך אני להרגיש ומדוע,
אתה ברגשותיי אז פוגע.
כאשר אני מבקש אותך להקשיב לי
ואתה חושב שעליך לפתור את בעייתי,
אתה מאכזב אותי,
אפילו שזה נשמע לא הגיוני…
הקשב,
כל שביקשתיך הוא להקשיב.
לא לפעול, לא לדבר,
רק לשמוע בלי להגיב.
אני יכול לדאוג לעצמי,
אינני חסר ישע.
אני רק חסר ניסיון והססני,
אני לא חסר אונים.
כשאתה עושה משהו למעני
שיכול אני לעשות בעצמי,
אתה מגביר את חששותיי
ומנציח את מבוכתי.
אולם, כשמקבל אתה כעובדה פשוטה
שאני מרגיש מה שאני מרגיש,
אז אינני צריך לשכנע אותך
ומתפנה להבין את המתרחש בנפשי.
מוצא בעצמי את התשובות בתוכי.
אז צצות מאליהן התשובות
ברורות ונהירות
ואינני זקוק כלל לעצות
כי אני – אני!
*******
תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, קליניקה פרטית במרכז כפ"ס ובתל-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי; מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות; הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.
עובדת בגישה אינטגרטיבית עם דגש על פסיכותרפיה ממוקדת בגישה מערכתית-הוליסטית, הגישה האדלריאנית ושילוב מודלים הבעתיים;
מרצה במכללת רידמן; מנחת קבוצות מוסמכת; יועצת ומנחה בתחום המיני-חברתי (סדנאות, הרצאות וייעוץ אישי); מאמנת מוסמכת; בעלת ניסיון בייעוץ וטיפול רגשי-נפשי לחולי טרשת נפוצה ובני משפחותיהם; דוברת שפת סימנים ישראלית.
טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com