"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל…. ביום השביעי… וישבת ביום השביעי… ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות" [בראשית ב’ 1-3]. השבת נזכרת כשבתו של הבורא, לא כמצוה המוטלת על האדם. היא לא ייחודית לעם ישראל, אלא בעלת ייעוד אוניברסאלי. השבת היא תמרור ראשי , ייעוד ותכלית למעשה הבריאה. הרשב"ם מייחס את השבת לברכת הבריאה "כשהגיע עת יום השבת כבר ברא ה’ כל צרכי הבריות ומזונותם ונמצא השבת מבורך מכל טוב".

קדושת הזמן של השבת היא הבסיס לקדושת החגים, השואבים ממנה את כוחם. עולה היא בחשיבותה על קדושת המקום[ארץ ישראל, בית המקדש, והמשכן]. השבת היא "זכר למעשה בראשית" , בה מצווה האדם לחקות את הבורא. תוכן השבת נקשר לנוף הארץ ישראלי : כניסת שבת – בהדלקת נרות אשר , לדברי רבי טרפון , אין מדליקים אלא בשמן זית בלבד" [משנה, שבת , ב’]. הקידוש על היין – התירוש מן הענבים , על מנת "משמח אלהים ואנשים" [שופטים ט’ 13]. ברכת הלחם משנה – על הדגן, היא זכר למן שאכלו אבותינו במדבר. אוירת השבת ושולחן השבת החגיגי, מסמלים את עידן המשיח, ולכן כינוה חכמים "מעין עולם הבא". [פרשה ארץ ישראלית, ד"ר אררט ניסן].