השבוע לא בא לי.
בגלל כל העומס שהחגים האלו מביאים אלינו, בגלל שאין לי מושג איזה יום היום ובעיקר בגלל כל האינטראקציה עם כל מיני אנשים לא ממש מוכרים אני לא מסוגלת לכתוב.
לא רוצה לכתוב על תהליכים או דפוסים על הבנות או הארות. לא יכולה להתבונן החוצה ובוודאי שלא פנימה.
השבוע אני רוצה לכתוב על כלום. על הרגעים הנדירים האלו בהם לא קורה כלום ויש בהם הכל.
החגים האלו הביאו אליי כמה רגעי חסד כאלו.
שש בבוקר אני מורידה את הגלשן שלי אל המים. החוף שקט ואני מודה על כך שאנשים מותשים ומעדיפים לישון עוד קצת.
הים מדהים בעונה הזו ובשעות המוקדמות האלו אפילו יותר.
הבוקר עדיין לא סיים להתעורר וצבעיו האדומים מתערבבים עם האפור של הלילה שעדיין לא הלך לישון. הים צלול ונקי. כל כך נקי. רוח עדינה נושבת מלטפת אותי בעדינות כמו שרק רוח של בוקר בתולי יודעת ללטף.
אני חותרת ללא יעד או אג’נדה אימונית, אני חותרת רק כדי להתרחק מהחוף. מהקולות, מהאנשים, אני חותרת כשהמטרה היחידה שלי היא להגיע אל הכלום.
כשאני רחוקה מספיק אני מניחה את המשוט וקופצת אל המים. המפגש הראשוני עם המים הקרירים מרגיש כל פעם מחדש כמו התגלות.
אני צוללת נותנת למלח לעטוף אותי מכל עבר והניקיון הזה שוטף הכל ולאט לאט מביא אותי אל הכלום. אל המקום המבורך הזה שאין בו מחשבה, דרישה או מאבק.
מקום צנוע ושקט המקבל את העולם הנפלא הזה כמו שהוא, על הדבש ועם העוקץ שבו. מקום שמלמד אותי כל פעם אהבה מהי.
שם על הגלשן שלי מוקפת במים אין משמעות לזמן.
כשאני יוצאת חזרה החוצה אל היבשה אני שקטה ועגולה. את כל הפינות השבורות השארתי שם בים.
החוף מתחיל להתעורר כשאני כולי שוהה בתוך הכלום.
אני יושבת על הספסל האהוב שלי מביטה מרחוק אל הים הגדול, הרופא שלי.
באוזניות אביתר בנאי שר לי והקול שלו ממשיך את תנועת הגלים בתוכי.
השבוע אני רוצה לכתוב על כלום.
" עדיין אתה סבור שמנוחה היא דבר שתלוי בחוץ, מנוחה היא דבר שבפנים" – שמואל יוסף עגנון ( מתוך הספר, תמול שלשום)
חג שמח ושבת של מנוחה
