חשבתי הרבה על הנושא של הטור השבוע לפני שכתבתי .
מצד אחד זהו נושא נפיץ ומצד שני כתיבה עליו משאירה אותי חשופה כי אני כאמור לא יודעת לכתוב דרך שקית אטומה השומרת עליי סטרילית ומוגנת אך מכיוון שאני נתקלת בו על בסיס יומיומי החלטתי לכתוב.
השבוע אני רוצה לכתוב על עייפות החומר של זוגות נשואים, על מצב של דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
אני גרושה אוטוטו חמש שנים. שנים של התמודדות ולא רק עם הפרידה עצמה אלא גם עם כל הדברים שהיא מעלה ממעמקים.
היום רובם מאחורי. אני נמצאת במקום אחר לגמרי מזה שהייתי כשיצאתי אל הדרך. היום אני אישה אחרת מזו שהייתי לפניי חמש שנים.
התהליכים הרגשיים אותם עברתי, המעגלים שסגרתי, הצלקות שריפאתי בהמון עבודה פנימית באים לידי ביטוי במציאות הנראית גלויה לעיניי כל.
פתחתי חנות לבגדי נשים, הפכתי להיות אישה עצמאית שאינה זקוקה למשענת חיצונית כדי לשרוד את הקיום הלעיתים לא פשוט של החיים, הילדים שלי שמחים וזוכים להמון סבלנות ואהבה, אני מוקפת חברים טובים, מחזרים והחיים מלאים בהפתעות.
פתאום קלטתי שאני הופכת להיות פרסומת ולא ממש סמויה לגירושין.
זה הרגע שהבנתי שאני חייבת לעשות סדר.
יותר ויותר אני פוגשת בנשים עייפות המסתכלות עליי ורוצות גם ולפי מספר הגברים הנשואים שמתחילים איתי מצבם לא יותר טוב.
הרבה מהאנשים אשר פירקו את חיי הנישואים שלהם מציגים תמונה מושלמת, כזו הגורמת לאנשים הנמצאים בתוך התא המשפחתי הממוסד, השוחק, לקנא ואף לחשוב כי שם נמצאת מציאות טובה הרבה יותר.
בתור אחת המחויבת לאמת ויהי מה, אני חייבת להראות לכם גם את הצללים הנסתרים של אותה תמונה.
אף אחד לא יספר לכם על הקושי. על הבדידות, על העובדה שהאדם היחיד בעולם הזה שאוהב את ילדכם כמוכם כבר לא נוכח בשגרת יומכם. לא משנה כמה נשארתם חברים עדיין בהתמודדות של הילדים מול הקשיים אתם לבד.
אף אחד לא יספר לכם על כמה קשה התחושה לחזור הביתה אחרי יום עבודה מעייף כשהדבר היחיד המחכה לכם הם חפצים מונחים בכל מיני מקומות בבית מזכירם לכם סיטואציות מהבוקר עם ילדכם. ספל התה ששתה ממיכאל ושוב שכח לשים בכיור. הכריך הכנתי לגל עם כל הדברים שהיא אוהבת והיא שכחה לקחת.
המולת הבוקר שקפאה והפכה לתמונת סטילס, ערימה של חפצים שמזכירים לי כמה הייתי רוצה לשמוע אותם רבים, צוחקים, להקשיב לאיך עבר עליהם יומם ולהביט להם בעיניים או סתם לחבק אותם כשהם מספרים לי שהיה להם קשה.
אף אחד לא יספר לכם על החור שגדל לכם בתוך הלב כי זה לא טבעי להורה להיות רחוק מילדיו, על ערבים בודדים או על כמה קשה התחושה לחגוג חצי מהחגים מוקפים בילדים של אנשים אחרים.
נכון יש כאלו שיש להם זוגיות וזה ממלא את החלל הזה אבל המקום של געגוע תמיד נשאר, גם אם רק בחלקיות.
אני בחרתי להתגרש ואני יודעת שבמציאות הזוגית שהייתה ביננו, הייתי בוחרת בזה גם היום, אבל לפחות הייתי יודעת מה מצפה לי. הייתי יודעת שהשקט הזה הוא הרבה פעמים רועם עד כאב.
אני האחרונה שחושבת שצריך להתפשר או לסבול כדי לקיים חיי משפחה אבל היום אני יודעת לומר בוודאות שכל אחד כשהוא שם על שני צדדי המאזניים את השאלה, להישאר או להיפרד, צריך גם לקחת בחשבון את החוסר הגדול הזה שמביאה הפרידה.
נכון אני מאושרת במקום בו אני נמצאת. יש לי את הזמן להשקיע בקריירה כשאני רגועה כי הילדים מטופלים ושמורים אצל הבייביסיטר הכי טוב בשבילם. אני אדון לעצמי הרבה מהזמן, יכולה להכנס הביתה לסגור את הדלת ולעשות מה שרק מתחשק לי וכשתגיע זוגיות לא אצטרך להנדס את כל העולם ואחותו כדי לזכות במעט זמן איכות משותף אלא רק לתאם ימים, אז אני אוהבת את החיים שלי. את השינוי והצמיחה שהביאו אליי אבל לפחות היום במבט מפוכח אני גם מודעת למחיר שאני משלמת.
אז תורידו רגע רגל מהגז ותחשבו לעומק.
כל החלטה שתגיע אחר-כך, היא זו הנכונה עבורכם.
"יש משהו מן השחרור ומשהו מן העינוי בכל פרידה מכל אדם" – סטיל דה לואיס
שתהיה שבת של שלום
(2).jpg)
