הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מזייפים עם עצמנו

 
אחת המשימות הכי חשובות בעיניי כהורה היא ללמד את ילדיי להבדיל בין טוב לרע.
את הדברים המוגדרים על פי חוק כפשע, קל לנו לסמן כרעים ולכן קל לנו להעביר אותם הלאה אל ילדנו.

פעם מזמן הפרידו טוב מרע עבורנו. זה מפשט את הדברים. כשאני אומרת שהגדירו עבורנו אני כמובן לא מתכוונת למשטרת ישראל אלא אחורה הרבה יותר מהם, אחורה עד לעשרת הדיברות. אנחנו יודעים ורובנו מסכימים עם הרוב הכתוב שם ומתנהלים על פי חוקים אלו באינטרפטציה כזו או אחרת.

יופי, זה קל, אבל מה לגביי שאר הדברים? מה לגביי אותם הדברים שאינם מונחים בברור על הגבול החד משמעי של טוב ורע אלא דווקא אלו המשפעים על כל אחד ואחד מאתנו באופן אינדיבידואלי? מה לגביי הדברים הטובים או רעים לנו באופן אישי? איך אותם נזהה?
ככול שהפכתי במחשבותיי בנושא הזה הגעתי למסקנה שמה שמבדיל בין הדברים היא המידה.

מה שיכול להפוך משהו טוב למשהו מזיק זוהי המידתיות. עודף או חוסר.
אנחנו שונים אחד מהשני בכל הבחינות. את השוני הפיזי קל לזהות במידי, השוני הפנימי גדול אף הוא.
על פי קבלה אנחנו האנשים נמשלים לכלים.

דמיינו לעצמכם חנות ענקית של כלים בה כל אחד שונה מזה המונח לידו. כך גם אנחנו, האנשים, כלים אחרים, נבדלים אחד מהשני, אבל השוני ביננו אינו מתקיים רק בחיצונית של הדבר אלא גם בקיבולת וכמו שכל כלי יכול להכיל בתוכו מידה שונה, כך גם אנחנו.
לכל אחד מאיתנו מידה שונה ואחרת מזה של האחר. אין הדבר טוב או רע אלא רק עובדה.
ההכרות הגדולה שלנו את עצמנו היא לדעת מהי מידתנו ולדאוג למלא אותה בדיוק המרבי.

זה מתחיל במידת הכלה פיזית של חומר כגון אוכל, שינה, שתיה וכיו"ב ועד למידה הנפשית של הרגשות שלנו.
הפרזה או החסרה במידתנו יוצרת באופן כמעט אוטומטי תחושה של חוסר או עודף המביאים לאומללות.

אנשים שהיכולת שלהם לתת אהבה היא גדולה אמורים להקיף עצמם באנשים שמידת קבלת האהבה שלהם גדולה אף היא.
אנשים שמידת הצורך שלהם להעניק מגע יהיו מאושרים עם אנשים שמידת קבלת המגע שלהם גדולה גם כן וזה ממשיך הלאה לכל התחומים.

הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מזייפים עם עצמנו.
יש ימים בהם אני כל כך עייפה ודווקא עכשיו הילד שלי רוצה שנעשה משהו ביחד ועדיף כזה שכרוך הפעולות פיזיות נמרצות. פעם הייתי גוררת עצמי אל העשייה הזו מרוקנת מכל אנרגיה והיינו מעבירים את הזמן שלנו בתיסכול הדדי. אני הפרזתי וחרגתי ממידתי והוא נמצא בתחושה של חוסר סיפוק והחסרה ממידתו.

כאשר אנחנו מתעקשים להרעיף אהבה על אדם שיכולת הקבלה שלו קטנה הרבה ממידה זו שלנו אנחנו שנינו סובלים. הוא מהפרזה ואנחנו מהחסרה. שני הצדדים אינם מיישמים את מידתם וזה יוצר רווח בנפש, רווח אליו מסתננת בקלות תחושה של חוסר סיפוק ואפילו עצבות.

תהליך הלמידה הזה של הכרת מידתי היה ועודנו מאוד נעים עבורי. יש דברים שיושבים אצלי באופן מאוד בטוח, כמו לדוגמא לומר לילד המדהים שלי שעכשיו אני מאוד עייפה אבל אם ייתן לי לנוח מעט יתחדשו כוחותיי ונוכל לעשות משהו כייפי ביחד, אבל אל מול הדברים שמידתי מולם עדיין לא מובנת או מוכרת עבורי אני עוצרת ומתבוננת. שואלת את עצמי מה הכי טוב עבורי. האם עוד מאותו הדבר יהווה הפרזה או דווקא התקרבות למידתי?

בטווח הארוך התשובה האמיתית אותה אני נותנת היא הנכונה ביותר הן עבורי והן עבור הצד השני גם אם באותו הרגע אין הדבר מרגיש כך ואני נתפסת ככלבה, כאגואיסטית, קרה, חסרת התחשבות או בעלת כל תכונה מרנינה אחרת.
מידתנו אף היא גמישה ומשתנה. מה שהיא נכון בעבר יכול ובוודאי גם ישתנה אם רק נדייק בכל פעם מחדש, לכן עבודת הזיהוי היא אין סופית ויומיומית.

כשאני נמצאת במידתי הצד השני מקבל את המאה אחוז האמיתי שיש בי באותו הרגע וזה המון כי זה הכי הרבה שלי.

"אין לי מקור אבל יש לי כנפיים,
אין לי מפה אבל יש לי דרך,
אין לי תמיד אבל יש לי אין סוף,
אין לי הכל אבל יש לי אותי,
אין לי עוגן אבל יש לי מפרש,
אין לי גבולות אבל יש לי מידה,
אין בי מושלם אבל מה שיש הוא שלם.

שתהיה שבת של שלום


שיתוף ב facebook
שתף
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב print
הדפס
שיתוף ב email
אימיל

תגובות