כך לפחות הרגשתי וחשבתי ביום חמישי שעבר.
רצף של התרחשויות הביאני להבנה המעציבה הזו ולא נותר לי אלא להודות: "כן, אני ורק אני אחראית לכך שאיבדתי את ‘חפותי הנצחית’ ועמה את הזכות להתלונן על מחדליו הקטנים של אישי היקר".

אני זוכרת בוודאות שאין שום סעיף בהסכם הלא כתוב בינינו, המקנה זכות למי מאיתנו להתלונן על רעהו. עם זאת, מכיוון שאין גם שום סעיף שאוסר זאת, אז למה לא בעצם??

וכך היה:

היה זה בבוקרו של אותו יום חמישי שעבר, כאשר בדרכי לפגישה בתל-אביב עלתה לה בי לפתע תובנה חושית רבת משמעות: "אני רעבה". שבריר שנייה חלף והתובנה החושית תורגמה בדמיוני לתמונה של טוסט עם גבינה צהובה ופרוסות עגבנייה (השד יודע מדוע, זה כלל אינו חלק מהתפריט הרגיל שלי). בעודי ‘מתענגת’ על הטוסט המדהים שאכין לעצמי כשאחזור הביתה, התפרצה למוחי מחשבה נוראית: "אוי, אוי, שכחתי לכתוב גבינה צהובה ברשימת הקניות, המוצאת ברגעים אלו לפועל על-ידי, מי אם לא, אישי היקר? פשלה א’.

הסלולרי התייצב כמובן לעזרתי אלא ש-איחרתי. האיש והקנייה כבר היו בבית… התעשתי מהר והחלטתי בנחישות כי בדרכי חזרה מתל-אביב אכנס לסופר לקנות גבינה (ואז גם אקח משהו שהוא שכח בקופה כמה שעות קודם…).

כיוון שלָקַטית אנוכי, בדרך למקרר הגבינות לקטתי אי אלו פריטים (שלא היו ברשימה וגם לא היו נחוצים במיוחד עד לרגע שחזו בהם עיניי…) וכשסיימתי את קנייתי הצנועה (הצלחתי לעמוד בקריטריונים הנוקשים של הקופה המהירה) שמתי פעמיי אל עבר הטוסט המיוחל.

ואז, בדיוק כשהקפתי את הכיכר השנייה בדרך הביתה, נתגלתה לי פשלה ב’. לא קניתי גבינה צהובה!!! יצאתי מהסופרמרקט עם שתיים, שלוש שקיות וגבינה צהובה אין באף אחת מהן! זו כבר פשלה הרבה יותר חמורה מהקודמת…

אט, אט, התחלתי להבין שאני כנראה בפתחו של עידן חדש, בו לא אוכל לטעון שאני חפה מכל שכחה (מה שמעולם לא היה נכון, כמובן, אך בין שנינו – ההסכם היה שהוא השכחן). המכונית הגיבה בהתאם והחלה להתחמם.

עם כל זה, ידיי לא רפו ונחישותי להגיע לטוסט עם גבינה צהובה לא נחלשה. מיד אחרי שהכנסתי הביתה את המצרכים שמתי פעמיי למינימרקט השכונתי לרכוש לעצמי את הגבינה, אך אבוי! פשלה ג’ זעקה אלי מתוך התיק, בעת שידי פשפשה בו בניסיון נואש למצוא את הארנק. …הארנק, נותר כנראה בסופרמרקט.

זה היה רגע קשה. תודו שאתם מרגישים אותו עכשיו גם אצלכם בגוף. מילא העובדה הכל-כך כואבת שמועד המפגש שלי עם הטוסט הולך ומתרחק ומילא הנסיעה הנוספת לסופרמרקט לתור אחר הארנק ומילא, אפילו, המתח והחשש שהוא לא יימצא וכל הכרוך בכך, דווקא עכשיו, כשחם ואני כל-כך רעבה…

מילא כל אלה מול האמת הכל-כך ברורה: אחרי רצף פשלות מרשים שכזה, איבדתי את הזכות להתלונן! איזה אבדן…

ועם זאת, והרי תמיד יש גם ‘ועם זאת…’, המראה שהוצבה לי מול עיניי שיקפה כל-כך בברור את העובדה הטבעית והנורמלית – שגם אני מפשלת לעתים. ואז עלתה השאלה: מדוע אנחנו רובנו כל-כך מהירים וחדים באיתור הפשלות של הסובבים אותנו ויתרה מכך, גם דואגים ליידע אותם "שראינו להם…"?

הרי אפשר גם לראות ולהמשיך הלאה, לא?

אפילוג:

אישי היקר הסיעני לסופרמרקט (כי ממש כבר לא רציתי לנהוג ולחפש חנייה), כמובן ללא תלונות או ביקורת (הוא לא נוהג להאיר בפנס כל פשלה או להעיר לגביה). הארנק נמצא על כל תכולתו, הגבינה הצהובה נקנתה והטוסט היה מדהים ומנחם להפליא.

והדבר המצחיק ביותר:

בערב באתי לספר לבתי על קורות אותו יום ומעט לקטר על הזכות החשובה שאבדה לי. כשהתחלתי, הפסיקה אותי ואמרה: "אה, אבא באמת סיפר לי שיש לו שבועיים חופש מתלונות…"
רק שבועיים? תהיתי. ואני חששתי שלתמיד…

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי; מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות; הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com