ד"ר קרן גייגר מהוד השרון במכתב כואב לשר הבריאות "כל עוד מערכת הרפואה הציבורית בארץ ככה, כנראה יש הרבה הורים שלא אצליח להציל"

 
כבוד סגן שר הבריאות ליצמן שלום רב

ראשית ברכותי על המינוי שלך לתפקיד, שלדעתי הוא אחד מהחשובים שיש בממשלה. אני מאמינה שלהיות אמון על חייהם , בריאותם ותפקודם של אנשים, זו הזכות הגדולה ביותר.

האמת, תכננתי לכתוב לך את המכתב הזה ביום מינוייך, לכתוב מכתב קוהרנטי ומפורט כי לדעתי חשוב שתשמע את קולנו ואני מאמינה שיכול להיות דיאלוג פורה. לצערי, אבי נפטר לפני כחודש וחצי ומאז טרם חזרתי לעצמי ואני מתנצלת מראש אם מכתב זה יהיה רגשי/רגשני מידי, הוא נכתב בשעת לילה מאוחרת , לאחר יקיצה מסיוט (בהמשך מוסבר).

המכתב התחיל קצת מבולגן, אז אציג את עצמי.

שמי קרן גייגר, בשנות השלושים לחיי, אני הבת של מרים ואלן גייגר ז"ל מהוד השרון.

כשהייתי בת 25 אמי נפטרה מסרטן שחלה לאחר מאבק עיקש. אמי הייתה האשה הטובה והרחומה ביותר שהכרתי וחסרונה מורגש כל יום.

היא חינכה אותי ואת אחי לדאוג לאחרים, לנהוג בכולם בחמלה ובכבוד. בשנים לאחר מותה של אמי אבי התדרדר יותר ויותר עקב עישון כבד והוא נפטר לפני כ6 שבועות לאחר כשל נשימתי עקב מחלת הריאות הקשה שלו (שנגרמה בגלל עישון).

אני, אחרי מותה של אמא, החלטתי לוותר על הנתיב המקצועי שהתחלתי לבנות לעצמי (למדתי במקור כלכלה וגנטיקה רפואית) והחלטתי על לימודי רפואה.

המטרה בלימודי רפואה הייתה ברורה ופשוטה, רציתי לעזור לאנשים. רציתי להקל על סבל, רציתי להציל חיים, רציתי לעזור לאנשים לחיות חיים טובים, אפילו אם רק במעט. רציתי חיים שבהם אני עושה טוב ומקדשת את זכרה של אמא.

אין אדם , אפילו אחד, שהכרתי שחשב שזה רעיון טוב ללכת לימודי רפואה. חלק חשבו שכלכלית לא אתמודד עם זה, הרי לא היה לי משפחה למעט אח צעיר ואב חולה שתפקד באופן חלקי באותן שנים. אחרים חשבו שיהיה לזה עלות אישית קשה מידי. אחרים חשבו שזה סתם משבר על רקע אובדן אמא וברגע שאתפקח אבין שאי אפשר באמת לעשות רפואה כמו שאני רוצה ואהיה מתוסכלת.

החלטתי כנגד כל מה שאמרו, והחלטתי ללמוד רפואה. זה הדבר הכי טוב שקרה לי. אני עדיין מאמינה ותמיד אאמין, שאין זכות גדולה יותר מלהיות נוכחים ברגעים הקשים והשמחים ביותר בחייהם של בני אדם, שאין זכות גדולה יותר מלהקל על סבל ולסייע לאדם לסיים את חייו נינוח ושאין זכות גדולה יותר מלתת עוד קצת זמן של חיים לבנ"א. זה הדבר היפה ביותר ואלו החיים שנועדתי לחיות.

לפני שנה וחצי קרו 3 דברים. אחד, התחלתי התמחות ברפואה פנימית. שתיים, אבא התדרדר בצורה משמעותית ודעך מול עיני ושלוש גיליתי שאני נשאית של מחלה קשה ושאני בעצמי נזקקת כעת למערכת הרפואה ובעתיד אהיה תלויה בה.

שלושת הדברים הללו, שכולם קרו במקביל היו קשים. עד היום, עוד קשה לי להתרגל. אבל הם גרמו לי להבין, ביתר שאת , עד כמה מערכת הרפואה הציבורית חשובה ועד כמה אנו (כול אדם באשר הוא אדם) צריכים להלחם עליה. עד כמה אנו צריכים לדאוג אחד לשני, שאנו צריכים לקיים בצורה הכי פשוטה את " ואהבת לרעך כמוך".

התחלת התמחות, זה אף פעם לא קל. ואחרי שנת סטאז ולימודי רפואה בארץ, אני לא אגיד שלא ידעתי שיש בעיות קשות במערכת הרפואה הציבורית והמערכת הסוציאלית בארץ. גם לראות את שנות המחלה של אמא לא הותירו אותי תמימה במיוחד. ועדיין, התחלת התמחות זה סטירת לחי רצינית וגורם לך להבין עד כמה עוול יש בחברתנו, כמה קושי וכאב יש, כמה עוד אנו צריכים לעשות.

בשנה הזו התביישתי יותר מידי פעמים. הייתי עצובה יותר מידי פעמים. פחדתי יותר מידי פעמים.

אני מתביישת לראות ניצולי שואה, שחוו את תופת הנוראה מכל, אשר איבדו כל כך הרבה וסבלו כל כך הרבה ואנו לא דואגים שיסיימו את חייהם בכבוד.

ראיתי רבים מגיעים במצב של הזנחה ובדידות נוראית. ראיתי את המספר על היד ואת המיטה בפרוזדור. ראיתי אותם מגיעים לאשפוז בתת תזונה או מיובשים. אין שום סיבה הגיונית שקשישה ערירית תגיע לאשפוז עם נפיחות נוראית ברגלים ויתגלה שהסיבה היא גוש ענק בבטן, שכל אדם יכול להרגיש מבחוץ, רק בגלל שלא היה לה דרך להגיע לרופא לפני כן. שלא היה מי שהתעניין שתגיע לרופא לפני כן. לא הגיוני שאשה זו תספר לך שאין לה כסף ממש לקנות אוכל אז מסתפקת בעיקר בלחם ובגבינה. לא הגיוני שאותה אשה, היצור היחיד בעולם שהיה לה והעניק לה אהבה וחברה, זו כלבה קשישה, כלבה שלה כל כך דאגה ואף ביקשה להשתחרר כי לא היה לה אף אחד לבקש ממנו שידאג לה כשבאשפוז. אני מתביישת שהיא לא היחידה במצב זה.

אני מתביישת כאשר אני צריכה להכניס קטטר בפרוזדור, שלא משנה כמה פרגודים נשים, זה לא מסתיר ולא שומר על פרטיות.

אני מתביישת כאשר אינני יכולה לשלוח חולה לבדיקות מסוימות ומהותיות (כמו MRI או אקו לב במאמץ) כי פשוט אין באשפוז והוא צריך להסתובב עם חרדה או חשש ממה שיש לו ולעתים רבות מידי יודעת שיצטרך לחכות הרבה זמן לבדיקה.

אני מתביישת שאין מערך שיקום מספק ,עשיר וחזק, ושרוב האנשים לא יקבלו נסיון אמיתי לשיקום ולחיים טובים ככל שניתן.

אני מתבייישת כאשר מטופל נהיה חולה מידי לחזור הביתה ואין לו מערך תמיכה מספק או בסיס כלכלי חזק מספיק ואני צריכה להפנות אותו למוסדות "סיעודי רפואי" וכו. לנצח אזכור מטופלת יקרה, שמאז נפטרה, שאחרי יום במוסד סיעודי רפואי, אף מהמכובדים בארץ , חזרה לאשפוז ואמרה לי שהיא לא מוכנה למות "כעציץ" וביקשה לוותר על טיפול וללכת להוספיס . היא זכתה למות כפי שרצתה.על כך אני מברכת. אך אני מתביישת שנאלצה לעבור יום שהרגישה כגוש בשר ואני מתביישת שהייתה צריכה לחכות למקום בהוספיס כשבועיים כי פשוט אין מספיק הוספיסים. שבועות מהאחרונים שלה בעולם נאלצה להעביר במחלקה פנימית

אני מתביישת כאשר חולה נפטר בפרוזדור. מתביישת

אני עצובה שאני יכולה להשקיע את כל כולי, להיות ערה מעל ל26 שעות, ועדיין לא להיות מסוגלת לתת רפואה טובה.

אני עצובה שלפעמים אני עייפה מידי או שחוקה מידי כדי להיות קשובה מספיק, מכילה מספיק, מנחמת מספיק.

אני עצובה, שהבריאות שלי וכתוצאה, של מטופלי לא חשובה. אם היה לזה חשיבות, לא היו מאפשרים את נושא התורניות. הרי לא הגיוני שאחרי שעות רבות של עירות אטפל באנשים , שאגיע להחלטות קריטיות, שאצטרך לשמור על אחרים.

אני עצובה שבגלל עייפות והצורך כל הזמן "לכבות שריפות" בגלל העומס האדיר על המחלקות בבתי החולים, אני לא לומדת מספיק. אני עצובה שאני לא עוסקת במחקר רפואי, במטרה למנוע את החולה הבא.

אני עצובה בגלל השנה האחרונה של אבי והקושי שהיה לטפל בו והעליבות בו סיים את חייו. מאחר ולא היה סיעודי אך בו זמנית חולה מאוד קיבל מעט מאוד עזרה ומקצבת נכות לא ניתן ל"קנות עזרה".

אני עצובה שבגלל אורח חיי והבחירה בעיסוק ברפואה, לא יכולתי לטפל בו טוב יותר. אני עצובה שהיה בודד רוב שעות היום, שלא היה לו הרבה עיסוק למעט עישון וחתולים, שלא הצליח להתנייד הרבה והתקשה בכל דבר קטן, שהתקשה לדאוג לצרכי היום יום ואני לא הצלחתי מספיק לפצות על כך. אני עצובה שהוא לא היחיד

אני עצובה כי אולי אבא לא היה צריך למות ככה. אני עצובה, כי אולי אם היו תוכניות עיקשות על הפסקת עישון היה מפסיק. אולי אם היה מערך שרותי רווחה רחב וחזק יותר היה מקבל יותר עזרה להתמודד הן נפשית והן פיזית עם מצבו.

אני עצובה כי לא הצלחתי להציל את שני הורי.

אני עצובה כי אבא מת מוות אלים -מכשל נשימתי והחייאה ממושכת ולא הצלחתי למנוע את זה. אני כמעט כל לילה מתעוררת, מפחדת שהוא פחד ברגעיו האחרונים של הכרה, שהמצוקה והרעב לאוויר גרמו לו לפחד נוראי.

אני מתעוררת כאשר אני רואה במוחי את עיסויי בית החזה והניסיונות להכניס לו צינור לקנה הנשימה. אני מתעוררת מבועתת שבשבוע האחרון לחייו, לאחר ההחייאה, כאשר היה עם נזק מוחי ניכר ולא זז או הגיב והיה ברור שימיו ספורים, אולי היה אלמנט של הכרה והבין את מצבו והוא פחד והיה חסר אונים. אני עצובה שלא יכולתי לתרום את איבריו ולמנוע כאב למשפחה אחרת.

אני עצובה כי אני משערת שכל עוד מערכת הרפואה הציבורית בארץ ככה, כנראה יש הרבה הורים שלא אצליח להציל או לפחות להקל עליהם

אני מפחדת בגלל שאני אזדקק למערכת הרפואה הציבורית הזו בעצמי. נזקקתי לה השנה, יותר ממה שהכרתי עד לאחרונה, שני ניתוחים ושני MRI וזה לא היה קל. אני מפחדת מה יקרה כשהחולי יהיה משמעותי, הניתוחים יהיו יותר גדולים ואני אאבד עצמאות

אני מפחדת שמה שרציתי לעשות בחיי, לדאוג לאנשים, להקל על אנשים, לתת עוד "קצת זמן" אני לא אצליח.

כבוד סגן השר, אני פונה אליך כי אני צריכה את עזרתך. אני צריכה את העזרה שלך, של יתר חברי הכנסת, של יתר תושבי המדינה, של כולם, כדי שאני ואחרים, נפסיק להתבייש, לפחד ולהיות עצובים.

יש הרבה לעשות, יש לשפר איך אנו מטפלים בחולים, נזקקים והקשישים שלנו, הן מבחינה סוציאלית והם מבחינה רפואית (הם שזורים זה בזה). יש לפעול להגדלת מספר המיטות, מספר הרופאים, מספר האחיות. לחזק את הרפואה האמבולטורית, לחזק את מערך השיקום ולחזק את המערך הסיעודי. יש לשפר את תנאי העבודה של המתמחים, הן מבחינת כמות שעות העבודה הנדרשות , רווחתנו האישית והמשפחתית וההוראה שלנו.

יש הרבה לעשות ואני מבקשת שתהיה קשוב אלינו המתמחים. שמע אותנו. אנו חווים את הרפואה הזו יום יום ומקריבים הרבה בשבילה. אני מאמינה שבדיאלוג אמיתי וכן, יש מקום לשינוי, שינוי שכולנו נרוויח ממנו.

אני רופאה בתחילת דרכי, שבחרה ברפואה ציבורית , בידיעה שיש לה בעיות קשות מאוד. חוויתי אותה על בשרי בצורה הכי בסיסית, כרופאה, כבת של חולה, כחולה. למרות זאת, אני אוהבת את הרפואה ובמיוחד את הרפואה הציבורית ורואה בה זכות . לא הייתי רואה את עצמי עוסקת במשהו אחר אבל מתוך אהבה אני יודעת שצריך להיות שינוי כדי למנוע אסון. אני מבקשת את עזרתך.

קרן

ממשרד הבריאות נמסר "סגן השר יעקב ליצמן חוזר למשרד הבריאות חדור מוטיבציה להמשיך במהלכים ורפורמות למען כלל אזרחי ישראל. סגן השר ליצמן מאמין כי מערכת הבריאות בישראל טובה אך יש צורך לשפר ולייעל את מערך שירותי הרפואה, ורואה כמשימה ראשונה צורך לטפל בבעיות העומסים בחדרי המיון".



שיתוף ב facebook
שתף
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב print
הדפס
שיתוף ב email
אימיל

תגובות