כעת עולה השאלה האם מדינת ישראל מוכנה או מכינה את עצמה לקראת רעש אדמה עתידי ?
בדוח מבקר המדינה לשנת 2000 נבדקה מוכנותה של מדינת ישראל במקרה של רעידת אדמה. זאת בעקבות רעש האדמה אשר פקד את טורקיה בשנת 1996 ואשר הביא להרס רב ועשרות אלפי נפגעים.

בדוח עלה כי כ 40% מהמבנים במדינת ישראל אינם עמידים בפני רעידת אדמה מאחר ולא נבנו לפי התקן לחיזוק מבנים בפני רעידת האדמה.
בעקבות דוח המבקר נעשתה עבודה משותפת של מינהל התכנון במשרד הפנים והמועצה הארצית לתכנון ובנייה אשר מטרתה היתה להביא לחיזוק מבנים במדינת ישראל בפני רעידת אדמה . כך נולדה תוכנית תמ"א 38 אשר מעניקה זכויות בנייה נוספות לדיירים, זכויות אותם יכולים הדיירים להעביר ליזם, שבתמורה יחזק את הבניין באופן בו יעמוד בפני רעידת אדמה.
מדובר למעשה בעסקה שבה כל הצדדים המעורבים אמורים להרוויח.

הדיירים: מקבלים תוספת של 25 מ"ר לכל דירה, הכוללים בד"כ ממ"ד ומרפסת שמש , תוספת של מעלית לבניין, עיצוב מחדש של חזיתות המבנה והשטחים הציבוריים בבניין , ובעיקר בניין מחוזק בפני רעידת אדמה.

היזם: מקבל זכויות בנייה נוספות בבניין המתורגמות ליחידות דיור חדשות אשר מכירתן תייצר לו רווח כלכלי.
הרשות המקומית: מקבלת תוספת של יחידות דיור חדשות במרכזי הערים. דבר שמוביל להצערת מרכזי הערים באמצעות כניסה מחודשת של זוגות צעירים ומשופרי דיור מחד ולשדרוג החזות החיצונית של הבניינים והרחובות מאידך.

המדינה: חיזוק הבניינים בפני רעידת אדמה על ידי שיתוף פעולה בין הדיירים ליזמים חוסך למדינה את הצורך להשקיע כספים בחיזוק זה.
למרות כל היתרונות של התוכנית, לא זכינו לראות בעשור שחלף ביצוע משמעותי של פרויקטים באופן שבו תפחת הסכנה של קריסת מבנים בעת התרחשות רעידת אדמה. החיסרון העיקרי בביצוע התוכנית, היא העובדה שהיא אינה נותנת מענה ליישובים ואזורים הסמוכים לקו השבר הסורי אפריקאי אשר בהם הסכנה רבה יותר ותוצאותיה תהיינה הרסניות יותר.

ישנן סיבות רבות לכך. למשל, מחסור בתמריצים מספקים מצד המדינה לביצוע הפרויקטים באזורי הפריפריה.
כוחות השוק הובילו לכך שעיקר פרויקטי התמ"א מתבצעים בערים בהם הכדאיות הכלכלית הינה גבוהה. כך אנו עדים לפרויקטים רבים בערים רעננה, גבעתיים, רמת גן ותל אביב, ואילו ככל שמתרחקים מהמרכז אנו רואים פחות ופחות פרויקטים מכוח תוכנית זו,כאמור, מהסיבה הפשוטה -היעדר כדאיות כלכלית.

עוד נקבע בתוכנית כי רק מבנים שקיבלו היתר בנייה עד ינואר 1980, יזכו לתוספות הבנייה ולחיזוק , אולם בפועל במדינת ישראל קיימים מבנים רבים בני 5 קומות ומעלה, אשר קיבלו היתר בנייה לפני 1.1.1980 ואשר אינם מחוזקים כראוי ולא יבוצע להם כל חיזוק בשל היעדר כדאיות כלכלית.

. כל זאת, לפני שעוד התחלנו לדון במבנים ציבוריים. מאז השקת התכנית לפני כעשור, עיקר הפרויקטים מכוח התמ"א מופנים לבניינים המיועדים למגורים. הבעיה הגדולה היא שהתוכנית לא נתנה מענה מספק למבנים ציבוריים שאינם מיועדים למגורים. כך לדוגמא לא ניתן כל מענה לבתי ספר , בתי חולים, מבני ממשל ומבני ציבור אחרים. הלא גם הם יקרסו בעת התרחשות רעידת אדמה.

חשוב לא לשכוח גם את בעיית הבירוקרטיה. תהליך אישור הבקשות למתן היתר בנייה בפרויקטים מכוח התמ"א בועדות המקומיות הינו ארוך ומתיש. אנו עדים למקרים בהם פרק הזמן ממועד הגשת הבקשה לקבלת היתר בנייה ועד למועד קבלת ההיתר הינו למעלה מ 24 חודשים. תוצאה בלתי נסבלת בעליל.

ניתן לומר כי למרות הרצון להביא לחיזוקם של מבנים במדינת ישראל בפני רעידת אדמה, ולמרות שעיקרי התוכנית ידועים ומוכרים לחלקים נרחבים בציבור, אנו עדיין רחוקים מאוד מיישום יעדי התוכנית. לנוכח האסון הקשה שפקד את נפאל מוטלת על המדינה החובה לפעול במהרה לקידום פרויקטי תמ"א ולעידוד יישומם ברחבי הרשויות המקומיות, אם במבנים למגורים ואם במבנים ציבוריים. ביצוע שינויים אלה, עשויים למנוע מראות דומים בישראל.