אולי זה האביב, אולי החתולים מתחת לחלוני או אולי אפילו השכנים שלי שהפכו קולניים מעט יותר מהרגיל, אבל בכל מקום אני מרגישה את האנרגיה האדירה הזו, אנרגיה הנישאת באוויר, בים וביבשה.
אני כמובן מדברת על אהבה.
אוי אהבה. רבות דובר ועוד ידובר על המקום הנפלא, המורכב הזה, המקום בו הלב שלנו הופך גמיש ורחב ופתוח.
השנים לימדו אותי מספר דברים על אהבה.
למדתי שיש לה המון פנים. שהיא יכולה להיות טובה ומצמיחה אבל גם קשה כואבת ומלאת ייסורים. יש אהבה מלאה באנרגיה של חברות ובטחון ויש כזו בה כל הקצוות שלך חשופים ורגישים. יש אחת שניזונה ממגע ועשויה מאש ויש כזו נינוחה כמו שמכת פוך מרדימה.
למדתי שאהבה היא לא צפויה כמעט כמו מזג האוויר בעונות המעבר, או כמו אישה בימים האלו בחודש.
גיליתי שהיא לא תמיד מגיעה לפי התזמון והרצון הפרטי שלי. היו ימים בהם שיוועתי להתאהב וכלום לא קרה במדבר הרגשות והיו ימים בהם הזדנבה אליי בשקט מאחור, תופסת אותי בהפתעה גמורה. היו כאלו שחשבתי בוודאות שאין שום סיכוי שאתאהב בהם עד הרגע מצאתי עצמי הורמונלית ונרגשת כמו נערה בת שש עשרה וכאלו שנראו ממש טוב על הנייר אבל עדיין ליבי מיאן להפתח למולם.
כל כך הרבה שאלות מתעוררות בי כשאני יושבת בחוף האהוב עליי כל כך כשהים פרוס ורחב לפניי וכותבת על אהבה.
מה גורם לנו להתאהב? למה באחד אנחנו כן מתאהבים ואילו בשני ממש לא? מה מפעיל אותנו להרגיש כך או אחרת?
האם קיימת אהבה ממבט ראשון?
האם אהבה בריאה וטובה מתרחשת רק אצל ברי במזל שזכו להכיר את הנשמה התאומה שלהם? ואם כן, האם יש לכל אחד רק נשמה אחת כזו?
איך יש כאלו שמתאהבים בכל הכח ואחרים שלא התאהבו מעולם?
ביהדות אומרים שהנשמה שלנו מזהה בנשמה אחרת את הפוטנציאל הטמון במפגש עם האחר כמקום לתיקון ובפסיכולוגיה תומכים בתיאוריה הזו על ידי האמונה שאנחנו מתאהבים דווקא באלו המעלים את כל דפוסינו. שניהם בעצם מראים לנו את האפשרות שלנו לצמוח במקום שמכיל אהבה.
כולנו רוצים לאהוב ואלו שלא התאהבו מעולם, שלא נשבר להם הלב הם כאלו שהעדיפו לסגור את הלב שלהם ולהקיף אותו בקרח כי הם חושבים שכך חיי המדף ואיכות חייו תשתפר. אז הם חושבים.
הרצון והיכולת להתאהב מוטבעים בנו ברמת הדי אן איי שלנו, בצופן הגנטי של כל תא ותא שלנו, אז מהי בעצם הבעיה? למה אנחנו לא מסתובבים כמו אדם וחוה חסרי דאגות בגן העדן הזה העשוי צמר גפן ריגשי?
כשהייתי צעירה, יותר (מכיוון שאני עדיין צעירה), וזכיתי לקבל את חלקי בשברונות הלב דמיינתי את האיש, שאז היה עוד נער כמוני, שיבוא ויתאים לי כמו כפפה ליד והכל יהיה נפלא ומושלם ונצעד ביחד לעבר שקיעה מרהיבה כשצמד נגנים מלווה אותנו לאן שרק נלך.
כשהתחתנתי דקלמתי כמו כולם את המנטרה האומרת שעל זוגיות צריך לעבוד, אבל מה זה אומר לעבוד? או, אז ככה, אז חשבתי שהכוונה היא ללכת לסרט ביחד, לשים את הילדים אצל ההורים ולנסוע לצימר מפנק, רצוי עם בריכה פרטית, אז זהו שלא מכיוון שגם זה לא צלח ואני מצאתי עצמי יושבת בסלון החדש שלי לבד, תוהה מה עשיתי לא בסדר? איפה בעצם כשלתי? מה עליי ללמוד כדי שלא אחזור לאותו המקום? היו גם ימים עצובים בהם חשבתי שאני מאלו שלעולם לא יהיו הבעלים של זוגיות מפוארת.
שעות רבות שחברו לימים שהפכו לשנים שהיו מורכבות ולא תמיד פשוטות עד שכל הקצוות בי החלו להתחבר והפכו להבנה של אותה המהות אמיתית המקופלת בתוך האהבה.
כל זוגיות שהגיעה הייתה רק מראה של המקום בו אני נמצאת. סמן שמראה לי בדיוק מרבי את המקומות המדממים שבי. אני פוחדת מדחייה אפגוש את זה שיחבר אותי בדיוק אל המקום הזה, אני חרדה מבגידות, יבוא זה שיעשה לי שיעורים פרטיים (כולל חוגי העשרה), בתחום.
את לא יודעת להיות לבד, ברור שתמצאי עצמך בודדה בתוך הזוגיות. לא סגרת עניינים מול אמא שלך שמטריפה אותך, תתעורר בבוקר כשלצידך הגרסה הצעירה שלה הבנתי שהכי קרוב הוא לא יותר מבבואה משתקפת של כל הפחדים שלי בעסקת חבילה כוללת. הוא הפנס המראה לי את כל האבק שהתעצלתי לנקות ודחפתי לפינות בתקווה שלא אראה, שלא יראו. זהו הרגע בו זיהיתי שיש לי בחירה בין כמה אפשרויות.
אפשרות אחת היא להשאר בתוך מערכת יחסים שמאמללת אותי, אפשרות שניה היא לסגור את הלב ולהחליט שכל סיפור הרומאו יוליה הזה הוא לא ממש אני והאפשרות השלישית היא לצאת לעבודה כי כל עוד אני מסרבת לפגוש את עצמי על הצד האמיתי שבי לא אוכל לפגוש באהבה העמוקה כלפיי בן זוג. עד שלא אבנה זוגיות טובה עם עצמי לא אוכל לבנות אותה עם אף איש אחר.
כבר כמה שנים שאני מנקה. מנקה את כל העשבים השוטים בגני ולמרות שהם חוזרים ושבים אני גם יודעת לראות שהכמות שלהם הולכת ופוחתת וכל יום אני יודעת שאני מתקרבת עוד קצת אל המקום אשר מסוגל להכיל ולתפעל אהבה טובה ונכונה עבורי.
אז כן אהבה היא לא המקום הזה בו יש זיקוקים וניצוצות, זה רק בונוס שניתן לנו בסיפתח, מה שנקרא "מזל של מתחילים", כי הדפוסים, רישומי הילדות או איך שתבחרו לקרוא להם נמצאים בנו וצפים דווקא במקום הזוגי אבל כשאנחנו רוכשים לעצמנו כלים אנחנו מסוגלים לראות את השקר שהם מייצגים במציאות חיינו ואז לעמוד מולם כמסרבים לתת להם תוקף ואז בכוח הקסם שנושא הרגש המופלא הזה גם מי שמולנו, זה שאנחנו כל כך אוהבים, זוכה לתקן את כאבי נפשו ופתאום אתה מבין שהנה גם אתה זכית לחיות לצד הנשמה התאומה שלך, זו שמתפתחת וצומחת וגדלה לאושר ביחד איתך.
ואם זאת לא אופטימיות אז כנראה שאין לי מושג אופטימיות מהי.
" אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט
אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט
אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט
אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט
אתה רואה כיצד פתאום עובר בי רעד
הרוח משנה תכופות את כיוונה
ניסינו לעזוב אבל אני יודעת
אנחנו נשארים שנה אחר שנה
בחדרים שלך השמש משרטטת
קווים ורצועות של אור על הכתלים
אני למענך כל בוקר מלקטת
פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין
האם אתה משיב, האם אתה עונה לי
אולי באוזנך הולמים גם שאוני
אולי אתה מקשיב, אולי אתה דומה לי
הן בפניך משתקפים פתאום פני
יום החולין הזה הוא שיש בו חסד
ובחסדו שורות אליך נכתבות
קח את ידי עשני מפוייסת
ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות" – רחל שפירא
שנזכה להיות טובים לעצמנו ולאלו שאהבה נפשנו.
שתהיה שבת של שלום.
