יותר מעשרים וחמש שנה הולך איתי רגע יחיד ומיוחד ועמו סיפור, שבעיני הוא מעין מצבת זיכרון. זה היה רגע, בו הרגשתי מבלי ממש להבין אז, איך אני פוסעת על בהונות אל קודש הקודשים של אמי, אל תלכידי הזיכרונות שלה מתקופת השואה. הזיכרונות שכוח החיים שבה בחר להניח בצד, כדי שלא יפריעו אותה בבניית העולם היפה שרצתה ליצור לעצמה. היא הצליחה בגדול!
גדלתי בבית חם ומואר, של תרבות וערכים, שירי ארץ ישראל, צעדות וטיולים בשבתות והרבה אהבת מולדת. השואה לא היתה חלק ממנו, אף על פי שרבים מבני המשפחה נספו בה, כולל הוריה של אמי. משום מה, משהו בתוכי תמיד נמשך לקריאה, להאזנה ולהתעניינות נוספת בשואה ועם הזמן הבנתי, שללא כל ספק אני עונה להגדרה של דור שני. מסתבר שיש לא מעט דברים, שמונחלים לנו כילדים, גם דרך הסיפור הלא מסופר.

הרגע ההוא, לפני כל כך הרבה שנים, על כביש מהיר באזור סן-פרנסיסקו, היה רגע מיוחד. עם השנים ובשל עיסוקי הרב בנבכי נפשו של האדם בכלל ושלי בפרט, הבנתי עד כמה הוא היה סמלי עבורי, לא מעט בשל הסיפור שפתאום נגלה לי.

היה זה בביקור של הוריי, לאחר השנה הראשונה לשהותנו באדמונטון, קנדה, עם שני ילדינו. נסענו יחד לטיול ארוך דרך הרי הרוקי הקנדיים, האגמים המופלאים, אל ונקובר ודרומה עד סן פרנסיסקו, שם עצרנו למספר ימים אצל הדוד של אמי, שהיגר עם משפחתו לאוקלנד לאחר מלחמת ששת הימים.

בבוקרו של אחד הימים יצאנו לטיול צפונה. זמן לא רב אחרי שיצאנו לדרך, נזכרה בתי שהיתה אז כבת שלוש, כי שכחה את בובת הקוף שלה בבית והחלה לבקש שנחזור לקחת את ‘קופי’ (פ’ רפה. קופי מתגורר עד היום אצלי בארון).

כל המכיר את הכבישים המהירים בארה"ב, יודע שחזרה משמעה נסיעה עד המחלף הקרוב, וזה לא עניין של מה בכך, אחר-כך נסיעה של כל המרחק חזרה ו… בקיצור, הרעיון לא ממש תאם את התוכניות שלנו. מיד התגייסנו, אישי היקר, אני ואבי לנצל את הזמן שעוד נותר עד למחלף, כדי לנחם את הפעוטה ו/או כדי להסביר לה את חוסר ההיגיון שבנסיעה חזרה. תקוותנו היתה שהקטנה תירגע ותוותר.

מה שלא צפינו, היה אותו רגע נדיר, בו אמי הכריזה בתקיפות שלחלוטין אינה ברפרטואר שלה, כי אנחנו שבים על עקבותינו לקחת את קופי. בתחילה טענו מולה שהיא שוב נגררת לפינוק מיותר וחסר היגיון ולא גדול היה המרחק מלכעוס עליה על הקואליציה שהיא יוצרת עם הקטנה.

את דוק הדמעות שכיסה את עיניה רק אני ראיתי, כיוון שישבתי לידה. זה היה רגע נדיר עבורי, של פסיעה שקטה אל עולמה החתום של קלרה הקטנה (שם שהוחלף בעלותה ארצה, לא ביוזמתה), שאיבדה את הוריה שם בווילנה ועמם את העולם שהיה ברור ובטוח עד אז. קלרה הקטנה, היתה היחידה שהבינה כל-כך לעומק את נפשה של הפעוטה בת השלוש.

המשפט הבא מפיה היה כבר בניגון של בקשה ולכולנו היה ברור שנוסעים לקחת את קופי. בדרך שמענו את הסיפור שמאז מלווה אותי ומלמד אותי כל-כך הרבה.

את תקופת המלחמה עברה אמי עם דודתה (אחותה התאומה של אמה) ובעלה, אשר מכורח הנסיבות הפכו להיות הוריה. בתחילה היו בפרבר של ווילנה ואח"כ החלו במסע של שנים של נדודים ומעברים רבים. כשנסענו חזרה לאוקלנד לקחת את קופי, החלה אמא את סיפורה:

"הגרמנים הפגיזו ובעת שהיו הפגזות היה עלינו לרוץ לשוחות שבחוץ. זה היה, כמובן מפחיד נורא וברור, שלא היה זמן רב להגיע לשוחות שבחוץ, מרגע הישמע האזעקה. באחת הפעמים בהן רצתי עם סבתא לשוחה", כך סיפרה אמא, "נזכרתי פתאום, שמרוב מהירות ובהלה שכחתי את הבובה האהובה שלי בבית והתחלתי ‘לנדנד’ לסבתא, שעבורי הפכה בן רגע לאמא, שאני רוצה לחזור לקחת את הבובה. היא לא הסכימה, כמובן. הסיכון היה גדול מדי.

אני, שלא יכולתי להבין את גודל הסכנה, יצאתי מהשוחה והתחלתי לרוץ לכיוון הבית. רציתי את הבובה שלי איתי. כשהתחלתי לרוץ, סבתא יצאה אחרי בריצה, כדי לנסות להחזיר אותי לשוחה. בדיוק אז, בעודי רצה להציל את הבובה שלי וסבתא אחרי, כאשר שתינו חשופות מחוץ לשוחה, נפלה פצצה בשוחה בה היינו רק רגע לא ארוך קודם. הבובה הצילה אותנו."

המשכנו לנסוע בשקט לקחת את קופי, כל אחד עם עצמו, ומאז, הרגע המיוחד הזה שלה חי ומלווה אותי. דרכו אני יכולה להבין את הצורך של אמי להציל כל אחד מכאביו וקשייו. דרכו אני יכולה להעריך ולהעריץ, את הכוחות המופלאים שלה לבחור לראות את האדניות שלה פורחות ואת הציפורים מצייצות.

סיפור הבובה של אמא הוא מתנה עבורי שאין לה תאריך תפוגה ואותו רגע מיוחד ובלתי צפוי שקדם לו, בו תבעה בנחרצות שנסוב לאחור ו’נציל’ את קופי, היה רגע מלא עוצמה, שעד היום מעלה בי דמעות. רגע בו הסיפור הלא מסופר פרץ אל המרחב המשפחתי.

עבודתי מפגישה אותי עם הרבה סיפורים על מצבים קשים וזוועות שעברו אנשים בילדותם. המוח מסרב להבין והנפש לא יכולה לעכל. אלה אינם דווקא אירועים הקשורים בשואה. סיפור חייהם של אנשים רבים אינו ידוע לנו והפרטים המעצבים, נעלמים ונסתרים. הוא שמור וחתום בליבם ומסיבות ומניעים שונים הם בוחרים שלא לספרו, אך דבר אחד בטוח, בין אם הסיפור מסופר או לא, הוא נוכח בנוכחותם ובתוך המרקם המשפחתי.

"האדם הוא תבנית נוף מולדתו", אמר טשרניחובסקי. חייהם של הורינו השפיעו עלינו בשל בחירותיהם וכך אנו משפיעים על הדורות הבאים. האם אנחנו יודעים מה השפיע עליהם ועיצב אותם? האם אנחנו מספרים לילדינו סיפורים מהעבר שלנו?

"למי יש זמן?", או "את מי זה מעניין?" יהיו וודאי התשובות הנפוצות ביותר. בואו נעשה זמן. בואו נמצא את ההזדמנויות. זה לא חייב להעיק. אלבומי תמונות, גם מהעבר המשפחתי הרחוק יכולים להיות גירוי נהדר ומעורר לשאלות, סיפורים והעלאת זיכרונות. אם נניח אותם גלויים על השולחן, הם יובילו אותנו אל הסיפורים.
”מי שמדבר – זורע ומי שמקשיב – קוצר"… כך ע"פ הפילוסוף והמתמטיקאי פיתגורס.

תמר צ’יש M.A. – פסיכותרפיסטית מוסמכת, בעלת קליניקה פרטית במרכז כפ"ס וברמת-אביב לטיפול וייעוץ אישי וזוגי מפגשי "טנדו" ייחודיים קצרי מועד לזוגות, הדרכה ממוקדת למטפלים ומחנכים בעבודה עם טכניקות הבעתיות בטיפול ובהוראה.

טל’: 052-5054204, מייל: tamarachass@gmail.com