הזמר ג’קו אייזנברג, (תושב נתניה), מדבר על האירוע​ הדרמטי בחייו​, בלי צנזורה, בלי עריכות – ממנו לקהל.​ ג’קו מזמין את כל מי שמעוניין לשאול אותו בעמוד הפייסבוק שלו שאלות, כל שאלה שרק רוצים, והוא מבטיח לענות לכולם​. הפוסט נכתב תחת הכותרת “האמת שלי”

הזמר ג’קו אייזנברג, פרסם הבוקר (רביעי 29.1.14) פוסט בעמוד הרשמי שלו בפייסבוק. בפעם הראשונה, ג’קו מספר על כל הארוע, בלי צנזורה, בלי עריכות – ממנו לקהל. בנוסף, ג’קו מזמין את כל מי שמעוניין לשאול אותו שאלות, כל שאלה שרק רוצים, והוא מבטיח לענות במרוכז לכולם.

האמת שלי – ג’קו אייזנברג:

שנת 2006. גמר "כוכב נולד". אני על הרגליים כבר 19 שעות, עייף, מותש ובעיקר מתרגש. מאיה רוטמן עומדת לידי, שנינו מחזיקים ידיים ומשתדלים לא לקרוס על הבמה משאגות הקהל. צביקה הדר ממלמל משהו במיקרופון, הקהל צורח, אני מנסה להקשיב אבל לא מצליח. הלב דופק בתוך החזה, הנשימות שלי ממש כבדות. מחפש עם העיניים עוגן, משהו להתמקד בו כדי לעבור את כל רגעי המתח האינסופיים האלו. פתאום אני רואה את אבא שלי ז"ל עומד בצד הבמה, הוא מסתכל עליי עמוק לתוך העיניים ועיניו מלאות גאוה, כאילו נתן לי את הסכמתו למעמד שאני נמצא בו ״כן. אתה במקום הנכון – אני גאה בך״.

הגוף עכשיו מלא זרמים, את היד של מאיה אני כבר לא מרגיש, האוזניים כבר לא עובדות, שקט. המבט של אבא עדיין צרוב לי במחשבות. אני מסתכל לשמיים ופתאום אני מבין שהחיים שלי כבר לא יהיו כמו בעבר. עוד רגע של שקט ואז אני שומע את צביקה צועק את השם שלי "ג’קו אייזנברג". השקט נעלם, החיים שהיו לי נעלמו, מאיה קפצה עליי ולפני שהספקתי להבין מה קורה לי, כולם חיבקו אותי, הקהל צרח, זיקוקים התפוצצו באוויר, אמא שלי ואחותי פתאום הופיעו מולי על הבמה – פסגת העולם הפרטית שלי מתרחשת בזה הרגע. המשפט האחרון של חיי הישנים נאמר כעת לתוך המיקרופון ״חיכיתי לרגע הזה כל החיים שלי״.

הלב לא נרגע, הוא רק ממשיך לדפוק יותר חזק. סביבי כאוס מוחלט, המון פלאשים של מצלמות, רעש, הרבה מאוד רעש, מושכים אותי לכל מיני מקומות. לפני שהספקתי בכלל להבין איפה אני נמצא ומי המראיין ועם מי צריך לדבר, הושיבו אותי ברכב של ההפקה ודהרנו לנתניה כאשר מאחורינו רכבת פפרצי שמנסה לתפוס אותנו בין הרמזורים. הגענו לנתניה. הרכב של ההפקה נעצר והדלתות נפתחו. מרים פיירברג, ראשת העיר נתניה, מתיישבת לידי ברכב ומברכת אותי על הניצחון של העיר נתניה בגמר כוכב נולד. ההמון צועק בחוץ, מרים יוצאת מהרכב, אני אחריה. אנחנו מוקפים כעת בטבעת הגנה של גדוד מאבטחים המנסה לפלס את דרכנו אל עבר במת הבידור שהקימו בככר העיר. טבעת האבטחה מתקדמת בתוך ההמונים עד מדרגות הבמה. מרים עולה ואני אחריה.

החגיגות הסתיימו. טבעת האבטחה הובילה אותנו חזרה לרכב ומשם הביתה. מתחת לבית חיכו צלמים ועוד קצת קהל. המאבטחים הוציאו את צלמי הפפרצי החוצה ודאגו שהקהל לא יכנס לתוך הבניין. הדלת של הלובי נסגרה מאחורינו. הזמנתי את המעלית, המעלית הגיעה, הדלת נפתחה – מתוך המעלית קפץ צלם שהצליח לתפוס תמונה שלי די מופתע. איפה הם עוד מתחבאים? אני מקווה שהם לא שכרו מנוף בשביל לטפס עליו ולצלם דרך החלון בסלון. עליתי לבית, סגרתי את הדלת. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי ״אוקיי, מה קרה היום?״

סוף השבוע עבר בחיק המשפחה. טלפון רדף טלפון עד שהסוללה נגמרה. מטעין את הטלפון ושוב – מבול של שיחות. ביום ראשון התחילה מסכת הראיונות. ראיון למעריב ולאחר מכן ראיון לידיעות אחרונות שהתקיים באחד הפאבים התל אביבים. האוירה הייתה חברית פלוס, מלאה חיוכים והרבה מילים טובות. תוך כדי הראיון התחלתי לחוש שהוא לא הולך לכיון טוב. השאלות הפכו עוקצניות יותר ומתחת לחגורה. אני זוכר איך ביקשתי לעצור את הראיון ואפילו עצרתי את טייפ ההקלטה של העיתונאים בעקבות שאלה כזו או אחרת. הראיון הסתיים באווירה הרבה פחות טובה משהחל. לאחר מכן היו עוד כמה כתבים מאתרי חדשות, קצת בלוגים, קצת פורומים השבוע הסתיים והפידבקים החלו לזרום.

לא תיארתי לעצמי שכך אראה את עצמי בעיתון סוף השבוע. אף אחד לא תאר. מכאן והלאה הדברים החלו להתגלגל בלי שליטה ובחוסר פרופורציה לכדי כדור שלג ענק של השמצות גידופים והחרמות נגדי. לאורך כל אותו שבוע היו "פרומואים" שאמורים לעודד אנשים לקנות את עיתון סוף השבוע בו הכתבה הגדולה והקשה. ואכן היא הייתה גדולה וקשה.

הטלפון לא הפסיק לצלצל. אמא שלי, חברים קרובים ואנשים מודאגים פשוט לא הבינו מי זה האדם המוצג שם בעיתון ומה הקשר בינו לבין ג’קו. הכותרת שהתנוססה בידיעות "ג’קו המרטש" הדהדה מכל פינת רחוב. לא הצלחתי להבין למה ומה עשיתי שזה מגיע לי אבל קיוויתי שזה יחלוף מהר. הכתבה שהופיעה בעמוד השער של מעריב ע"י בן כספית גרמה לי להבין שכנראה זה לא יחלוף כל כך מהר .

נבהלתי, נלחצתי, פחדתי, לא הבנתי למה חושבים עלי דברים איומים כאלו ואיך לפני שבוע עמדתי שם על הבמה בגמר וכולם אהבו אותי. הייתי מאוד מבולבל. התגובות ברחוב לא אחרו לבוא והיו קשות יותר מיום ליום. אם זה הביצים שזרקו עלי ברחוב, הקללות מכל בנאדם שראה אותי, הבקבוקים וקוביות הקרח שנזרקו במהלך הופעות שנאלצתי לעצור באמצע. האוטובוס שהיה עובר כל יום בשעה 13:30 במדויק מתחת לחלון ביתי וחבורת ילדים קבועה היו מוציאים את ראשיהם מהחלון ומקללים אותי ואת אמא שלי.

הרכב שנעצר לידי באמצע היום ברחוב דיזינגוף בתל אביב, שמתוכו קפצו ארבעה גברים שכמעט הרגו אותי ממכות "והסתפקו" בסוף רק בקללות וצעקות. האדם המבוגר שהלך מולי מחוץ למתחם הקניות, התקרב עד מרחק חצי מטר ממני, ירק לי לתוך הפנים וסטר לי.

היו לא מעט גורמים בתעשייה ובהפקה שמאוד נלחצו מכל המהומה סביבי. מצאתי עצמי יושב בדירה בצפון תל אביב, בביתו של יועץ תקשורת מדופלם, לצד גורמים בכירים ועורכי דין, עובר שטיפת מוח. הם החליטו שאני צריך להתנצל ודרשו ממני לעשות זאת בטקס אנשי השנה בשידור חי בערוץ 2 .

מיותר לציין שההתנצלות הזאת, מלבד השפלה מבזה וצלקת עמוקה, לא תיקנה שום דבר. כל מי שפוגש אותי מעוניין לדעת – עשית צבא, מה זו התביעה וכו’. להלן התשובות ללא כל הפרעות – ממני אליכם:

1. שירות צבאי – לא שירתתי בצה"ל. האם התחמקתי משירות – ממש לא! כמו כולם, גם אני הלכתי לכל הזימונים של צה"ל – צו ראשון צו שני, מבדקים – אך בסופו של יום לא גייסו אותי. קיבלתי פטור. למה קיבלתי פטור?
הרבה אנשים לא יודעים את זה אבל אנחנו מוגדרים כמשפחה שכולה. אבא שלי היה בין ההרוגים במלחמת המפרץ, הלב שלו לא החזיק מעמד מכל הלחץ של הנפילות והפיצוצים והוא פשוט עזב אותנו. נשארתי לבד, עם אמא. צה"ל החליט לפטור אותי "בהתחשב בצרכי הצבא ותוך תשומת לב למכלול נתוניך, הוחלט, שלא לגייסך לשרות בטחון". אם אבא שלי עדיין היה איתנו, סביר להניח שלא הייתי מקבל פטור, מתגייס כמו כל אחד אחר ומבצע את השירות הצבאי שלו על הצד הטוב ביותר.

2. "מדינה זונה מדינה מוצצת" – לפני שהשתתפתי ב"כוכב נולד" הייתי חלק מהרכב ראפ שנקרא ג’מוס. עשינו הרבה דברים טובים וגם הרבה שטויות. הכל נעשה במסגרת אומנותית של הבעת מחאה (כפי שנהוג בז’אנר ברחבי העולם) – מעולם לא נקטנו בעמדה פוליטית כזו או אחרת. השיר, שהיה מאוד ישן, נשלף ע"י תחנות הרדיו לאחר מלחמת לבנון השנייה כדי "להוסיף" שמן למדורה. עכשיו תשלבו את זה עם "ההשתמטות מהצבא" וקיבלתם פה חתיכת פוץ שלא מעריך את המדינה שלו, את החיילים שמתו עבורה ורק בא לעשות כסף וללכת הביתה – זה לא אני. ככה לא חינכו אותי. ככה אני לא מתנהג. כל כך כעסתי שהציגו אותי ככה. הייתי חסר אונים והכבוד שלי נקבר כבר מתחת לערמת הטוקבקיסטים הכועסים. ועוד משהו קטן שהרבה אנשים לא יודעים – בזמן מבצע עופרת יצוקה – התקשרו אליי מישוב בעוטף עזה "אנחנו במקלטים, הרבה אומנים מפחדים להגיע אלינו ו…" קטעתי אותו "אני עכשיו מתארגן ומגיע". שרתי להם במקלט, כמו שכבר שנים, למרות שאני מחוץ לבמות, אני עדיין הולך לכל בית חולים שמבקשים ממני להגיע בשביל לשמח איזה ילד שמאושפז במחלקה כזו או אחרת.

3. התביעה – אני מנהל תביעה כנגד גורמים מסוימים שאני מאמין שהסבו לי עוול נוראי וצלקת נפשית. אין לזה שום קשר להצלחה כזו או אחרת של דיסק מסוים. אם הקהל אוהב את החומרים שלי הוא מגיע – אם לא אז לא. אני מקבל הכל באהבה כמו כל אומן.

אז הנה, היום, קצת יותר משבע שנים אחרי כל מה שנכתב, נאמר ונעשה אני סוף סוף יכול לכתוב את מה שאני מרגיש, לספר לכם את הסיפור האמיתי – ללא שיכתובים של עורכי חדשות או סינונים של כתבים. אני יודע שהרבה אנשים עדיין כועסים עליי, את חלקם אני לא מעניין, וחלקם אפילו רוצים עדיין להכות אותי. אז הנה ההסבר שלי לכל הפרשיות. אם עדיין יש לכם שאלות – פשוט תשאלו מה שבא לכם, כל עוד זו שאלה המנוסחת בצורה ראויה – אני מבטיח לרכז את כל השאלות ולענות לכולם במרוכז.

שלכם,
ג’קו אייזנברג

ג’קו יופיע הערב (רביעי, 29.1.14) בבית ציוני אמריקה בת"א בשעה 19:00 בכנס של עמותת "שורשים של נתינה – למען ניצולי השואה". ג’קו יבצע 2 שירים, כאשר אחד מהם יהיה עם תכלת פרלמוטר. תכלת בת ה-15 מתנדבת בעמותה וכל שבוע מנגנת ברחובות ירושלים. את הכסף שהיא אוספת – היא תורמת לעמותה

לינק לדף הרשמי של ג’קו
https://www.facebook.com/jako.eisenberg