לא אובייקטיבי – הטור הפוליטי של דודו רוטמן
חמשת אלפים ₪. סכום צנוע למדי. לא משהו מזעזע. מה כבר יכול אדם, שבסך הכול מעוניין להיות ראש עירייה של עיר פרברית ומנומנמת, לעשות עם חמשת אלפים ₪? ממש לא הרבה. הוא יכול להדפיס כעשרת אלפים פלאיירים ולחלקם, בערך שתי מודעות קטנות בעיתונות המקומית, סרטון ביוטיוב. כמה שעות עבודה של נערים ביום הבחירות. לא הרבה. ממש לא.
ובכל זאת. יש משמעות גדולה לסכום הזה, והיא מגיעה מהכיוון של מי שמעניק אותו. מסתבר, שבמדינת ישראל, החוק קובע שהתרומה הגדולה ביותר שניתן לקבל מאדם יחיד (מתאגיד אסור לקבל) במסגרת בחירות לראשות המקומית עומדת על חמשת אלפים שקלים. פשוט, גם אם אתה מאוד רוצה, במסגרת החוק אתה לא יכול לשלם יותר.
וזה די ברור למה.
כלומר, פוליטיקאים ידועים כאנשים הגונים בדרך כלל. ויש מי שיאמרו שאנשים הגונים לעולם אינם שוכחים מי מסייע להם בדרכם למעלה. וכשהם למעלה, האנשים ההגונים עשויים לרצות לנהוג בהגינות ולהיטיב עם אלו שהיטיבו עמם, גם אם ההטבות הללו לא תמיד מתיישבות עם טובת שאר האנשים, למשל, אלה שלא תרמו להם למסע הבחירות סכומים כאלה ואחרים, ערבויות וכו’. וכך הגביל המחוקק את היכולת של האנשים ההגונים הללו להסתבך, בכך שאף אחד לא יוכל לתת להם לבדו סכום הגון.
כלומר, הוא יוכל לדאוג שאחיו, בני דודיו, חבריו הקרובים וכמה עשרות מבני משפחתו יעניקו את הסכום הזה, של חמשת אלפים שקלים. אבל בעצמו, גם התורם שמאוד מאוד מאוד רוצה בניצחונו של מועמד מסוים, כמובן, מתוך ראייה מפוכחת שמועמד זה הוא הטוב ביותר לעיר ולתושביה, לא יוכל לתרום יותר.
סדרת ההרהורים הזאת על המשמעות הפוליטית של חמשת אלפים ₪ עלתה בי שנית כאשר נתקלתי בכתבתו של עופר פטרסבורג ב”דה מרקר” על תופעת הקבלנים שנוהגים לתרום ביד רחבה (כלומר, ככל שמאפשר החוק – 5000 ₪) למועמדים לרשויות המקומיות. לאו דווקא אלה שהקבלנים מתגוררים בהן, אלא אלה שהם בונים, או מתכננים לבנות בהן. כמובן, שכמו כל התורמים האחרים למועמדים פוליטיים, גם מטרותיהם של הקבלנים הללו טהורות לחלוטין. הם מאוד מאוד דואגים לעתידן של אותן הרשויות. והם מאוד מזדהים עם מצעו של המועמד שזוכה בתרומה.
בייחוד עם החלקים הנוגעים לחינוך, לפיתוח התרבות והספורט ובדאגה לתושבי העיר הותיקים… אמנם, לעתים מתגלים התורמים הללו כמי שראייתם האידיאולוגית בנוגע למדיניות עירונית רחבה מאוד. כלומר, קשת המטרות שלהם כה מקיפה עד שקשה למצעו של מועמד אחד להיענות לה. לכן הם גם תורמים למתחרהו הבולט, זה שמצעו שונה לחלוטין והפוך, בייחוד בנושאים החשובים הללו של ”חינוך בראש סדר העדיפויות”, ”פיתוח התרבות והספורט” ו”דאגה לתושבי העיר הותיקים”.
כזאת קרה גם בעירנו הצנועה והנחבאת אל הכלים. כאשר הסתבר שקבלן שאמנם אינו מתגורר בעיר, אך בונה בה מגדלים רבי קומות ועצומים, תרם את הסכום המרבי – 5000 ₪, לשני המתמודדים הבולטים לראשות העירייה. כלומר, אלה שהגיעו ל”סיבוב שני” והתחרו ראש בראש זה מול זה. כאשר האחד מבטיח להמשיך ב”עשייה מנצחת” והאחר מבטיח להחליפו, להפסיק את סדרת הכישלונות ולהנהיג את העיר, ”בלי קומבינות”.
שני המועמדים, שהיו כל כך צהובים זה לזה עד שבשבוע האחרון הצטלמו מחויכים וחבוקים, קיבלו בתודה בגאווה ובשמחה את התרומה הנדיבה ואף דיווחו עליה (כפי שהחוק מחייב) למבקר המדינה. העובדה שאחד ממקבלי התרומה, ד”ר בהשכלתו ואיש השירות הציבורי לשעבר במקצועו, מיצב עצמו כלוחם אמיץ במגדלים שנבנים בעיר, ואף איים לעכב ולמנוע כראש עירייה את בנייתם (הדברים הלוא כתובים שחור על גבי פייסבוק), לא מנעה אותו מלקבל תרומה ממי שבונה את אותם המגדלים ממש.
מה רע? הרי הכל כחוק? אז למה נרגן, עצבן וחשדן כמוני מטריד את עצמו עם הזוטות הללו של המספרים הקטנים? מפני שכל כמה שנים מתגלה שוב ושוב שאותם מערכת קשרים חוקית בין קבלנים לפונקציונרים ברשויות המקומיות, נבחרים כמו עובדים בשכר, מובילה לתופעות משונות שאחר כך קשה להסביר אותן. למשל, פרויקט עצום של כמעט אלף יחידות דיור בירושלים מאושר בצורה תמוהה, ואחר כך הופך ל”פרשת הולילנד”. בסדר גודל צנוע יותר אנחנו רואים תופעות כאלה גם בערי נדל”ן אחרות, כמו רחובות, נס ציונה, באר יעקב וראשון לציון, כפי שלאחרונה מבשרים לנו מעצרים מתוקשרים של קבלנים ועורכי דין.
אבל גם כאשר הם לא חוצים את הגבול. גם כאשר הכול שקוף והכול חוקי, מערכת הקשרים בין קבלנים שבונים בעיר למי שנותנים להם את אישורי הבנייה היא לא פעם בעייתית מאוד. פתאום, קל מאוד לבנות במגדיאל בניינים של חמשים וששים יחידות דיור. פתאום אנחנו מוצאים את נציגי העירייה שלנו בועדות המחוזיות מתעקשים שתא שטח מסוים בנוה נאמן לא אמור להיות ”מוסד רפואי” אלא ”מוסד” ולכן, לשיטתם אפשר לבנות בו 300 יחידות דיור, מה רע? ואלה רק שתי דוגמאות קטנות מהזמן האחרון, של פעולות שנמצאות, לכאורה בתוך גבולותיו של החוק.
אז מה? אז אתה התושב מגלה פתאום, שיחידת דיור כזאת, אף פעם לא באה לבד. היא מגיעה עם מכונית של המשפחה שמתגוררת בה, ובדרך כלל עם שתיים. והמכוניות הללו (הפלא ופלא) גם נוהגות לנסוע לעבודה בכל בוקר, וזו (הפלא ופלא), כמעט תמיד מחוץ לעיר (כי כשדואגים רק להגן על הקבלנים, בלי קשר לעובדה שתרמו לך בבחירות או לא, שוכחים לדאוג למקומות עבודה בתוך העיר). אז מה קורה בינתיים? עומדים בפקקים.
בזמן הזה שאתה עומד בפקקים בכל בוקר, אתה יכול להרהר מה לעזאזל גרם לך להצביע למועמד הזה. ואז אתה נזכר בפלאייר המושקע, או בסרטון המלהיב שממש הוציאו אותך לקלפי וגרמו לך לשים את הפתק. נחש כמה עלתה ההפקה שלהם? אם תתקשה להיזכר, אפשר לגלול למעלה, לתחילת הפוסט.
