כך אמר ראש עיריית רמת השרון איציק רוכברגר בטקס יום השואה ברחבת מתחם יד-לבנים
בטקב נכחו רוכברגר, סגניו, ניצולי שואה ובני משפחותיהם, הרב יעקב אדלשטיין שליט"א רבה הראשי של רמת-השרון, תושבים ובני נוער. במהלך הטקס הדליקו ניצולי שואה אבוקות זיכרון, נערכו תפילות "יזכור" ו"אל מלא רחמים" מפי החזן יחיאל פליישמן ותפילת "קדיש" וכן נערכה מסכת זיכרון בביצוע תלמידי תיכון "אלון".
הנאום המרגש של ראש העירייה איציק רוכברגר, בטקס יום השואה, שהותיר לא מעט עיניים דומעות:
"פברואר 2014, רובע גרונוולד, ברלין. האזור יפה ופסטורלי. ירוק, הציפורים מצייצות. מקום שמן הסתם היית רוצה לצאת אליו למנוחה והתרגעות. שם שוכנת לה בתוך היופי השקט הזה, תחנת רכבת פעילה שלצידה נמצאת תחנת הרכבת הישנה – רציף 17. רק הרכבות החולפות מפרות את השלווה והשקט.
שם עומדים ניר בני ואני, מנסים להדליק נר נשמה לזכר הנספים. מרציף 17 הצמוד לתחנת הרכבת הפעילה היום, נשלחו למחנות ההשמדה כ-40 אלף יהודים מתוך כ-50 אלף היהודים שחיו בברלין ערב השואה. יום אחר יום, נשלחו עשרות ומאות יהודים אל מחנות המוות, דחוסים לתוך קרונות מחניקים ובידם מזוודה אחת שהורשו לעלות איתה לרכבת. אותם עשרות אלפים, כל אחד מהם עולם ומלואו, הם נרצחו במחנות ההשמדה.
על אדני מסילת הברזל חקוקים מספרי המשלוח והתאריכים. אנחנו עוברים וקוראים את המספרים, 1944/ 5/1 נשלחו במשלוח המוות מברלין לאושויץ 300 יהודים. ב-6/1/1944 נשלחו 250 יהודים מברלין לטרזנשטאט יום אחר יום כ-40.000 איש.
אנחנו שואלים את עצמנו ונדהמים, איך מהבירה התרבותית של אירופה באותם ימים ושל ימינו אלה ביצעו הנאצים את המעשים הנוראיים מכל בתולדות האנושות- הכחדת עם. ניצולי שואה, משפחות יקרות, סגניתי וממלאת מקומי, הגברת שירה אבין, סגניי ראש העיריה, טל עזגד ויעקב קורצקי, חברי מועצת העיר,הרב יעקב אדלשטיין שליט"א בני הנוער. הערב, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בחרתי לספר לכם את סיפורו של נער בן 17, שהחליט להאבק על זכותו לחיים ולברוח אל היערות מתוך התופת שהתרחשה בפולין של אותם ימים של ימי המלחמה.
הסיפור האישי הזה הוא גם סיפורם של כלל ניצולי השואה, שלמרות הרעב, העינויים ומנגנון ההשמדה המשוכלל כל כך, שרדו את התופת. השורדים, הניצולים, הצליחו להגיע לארץ ישראל כדי לבנות את הארץ ואת המולדת שבה אנחנו חיים וכדי לבנות משפחות חדשות, מתוך גלי האפר וההריסות שהותירו מאחור.
הנער הצעיר הזה, נמלט אל חייו בדרך מופלאה של נחישות וגבורה אישית, מתוך יצר החיים. הוא ניצל את ההזדמנות שהייתה לו וברח מהפצצות ומהחיילים הגרמנים שפלשו לעיירה שבה התגורר, מותיר מאחוריו בכאב גדול את כל משפחתו: אמא, אחות ,דודים. הנער הזה לא הסכים לוותר על זכותו לחיים, בדיעבד מתוך הגזע הכרות של משפחתו צמח ענף חיים חדש. הוא ברח אל היערות של אירופה הקפואה וחי מן היד אל הפה, במשך שנות וימי המלחמה התקיים ממי שלגים שהפשירו וממזון מזדמן. הוא נדד ממקום למקום, תוך שהוא חובר לפרטיזנים במסע הישרדות אמיתי כשהוא חוצה מרחקים שנשמעים אפילו היום, דימיוניים, חלק גדול מהם ברגל – ממזרח אירופה ועד לסיביר.
בחירתו בחיים הייתה החלטה עיקשת, הוא היה בר-מזל. הוא נותר בחיים כנגד כל הסיכויים ועם סיומה של המלחמה, ב-1945, הוא חזר לעיירה שבה נולד וגדל, עיירה שלא נשאר בה דבר רק הרס – לא נותר איש ממשפחתו האהובה. משם יחד עם עוד ניצולים נוספים הגיע לאיטליה ויחד עם עוד קבוצת ניצולים הגיע למדינת ישראל בספינת מעפילים. הניצולים הועברו מיד למחנות מעצר בקפריסין על ידי הבריטים. לאחר שנה של שהייה בקפריסין עלה למדינת ישראל היישר למלחמת העצמאות.
זו סיפורה של תקומה ובניין הארץ, זה סיפורם האישי של ניצולי שואה שזכו להישאר בין החיים, להקים משפחה במדינה שכה נכספו אליה, זהו למעשה הניצחון הגדול על הנאצים. הנער הזה הוא אבי, פרץ רוכברגר, בנה של טובה ואייזיק זכרם לברכה, שהלך לעולמו לפני כחודשיים ואני מקדיש את דברי לזכרו ולזכרם של ניצולי השואה שהלכו מאיתנו ולאלה שיבדלו לחיים ארוכים. בזכות אבי ושאר ניצולי השואה, נבנתה כאן מדינה שתפקידה בין השאר הוא להבטיח שלעולם לא נהיה עוד כשה המובל לטבח.
אבל אני עומד כאן מולכם ולא בפעם הראשונה ומתבייש. אני מתבייש בשם המדינה שלא ידעה להוקיר את ניצולי השואה, להעניק להם חיים בכבוד ולהשכיח מהם ולו במעט את מראות התופת אותם הם נושאים לאורך כל חייהם. ניצולי השואה החיים בישראל, כ-190 אלף במספר, הולכים מתמעטים, הם שבנו את הארץ ועבדו בעבודות הפיזיות הקשות ביותר ללא תלונות וללא מחאות. הם לא יצאו מעולם להפגנה כנגד מדינת ישראל על זכויותיהם ועל זכותם לחיים של כבוד.
אני בוש ונכלם על שרבים מהם, חיים בדלות בעוני ובדידות, על שרבים מהם הגיעו לפת לחם, שאינם יכולים לממן טיפולי שיניים ואינם יכולים לחיות בכבוד ראוי. עיריית רמת-השרון מסייעת במחווה אנושית וציבורית, לניצולים נזקקים ולא אמנה כאן את מגוון העשייה. ברצוני להודות לבני הנוער, מינהל גיל הזהב , אגף הרווחה אגף החינוך והמתנדבים, על עשייתם ותמיכתם למען שיפור איכות חייהם של ניצולי השואה תושבי רמת השרון.
קהל נכבד, אני מבקש לסיים את דברי אלו במשפט שאינו מצריך פירושים: ו"אהבת לרעך כמוך" , נזכור ולא נשכח".
צילום: ליאור קורן
