במסגרת תערוכת הבוגרים של ביה”ס לעיצוב ואמנות במכללת סמינר הקיבוצים, שתיפתח חגיגית בשבוע הבא (26/6) במרכז עמיעד בשוק הפשפשים ביפו, תציג הסטודנטית רונה שפר את הפרשנות שלה לתוצאותיו ההרסניות של הזיהום הסביבתי, דרך עיצוב מערכות לבוש ייחודיות
רונה עיצבה סט מערכות לבוש מיוחד, הבנויות מגזרות וטקסטיל, אשר פותחו מתוך ניסיון ליצור מראה המתאר את התוצאות ההרסניות של הזיהום הסביבתי.
לראייתה, הזיהום נטמע בתוכנו – הוא נראה ובלתי נראה בין אם מורגש כעת או יביע אותותיו בעתיד הרחוק. הדגש שהיא שמה בעת פיתוח הקולקציה, הוא על התוצאות ההרסניות של הזיהום הסביבתי.
ישנה נטייה בחברה לחשוב שאם אנחנו לא רואים אותו, אז הוא לא קיים. אך למעשה, הזיהום הסביבתי, המהווה את "החבר הפחות מושך" של הקדמה והמודרניזציה, ניתן למצוא מסתתר מאחורי בתים יפים, תכשיטים, בגדים ושאר מוצרי צריכה לא אקולוגיים שגורמים ומעודדים אותו להתפתח.
למעשה, מדובר בביקורת חברתית נוקבת על הדרך בה אנו נותנים לזיהום הסביבתי להשתלט עלינו, והדבר בא לידי ביטוי בפרשנות ייחודית שמעניקה לו רונה שפר, דרך אותן מערכות לבוש שעיצבה בהתאם, החל מהבדים עצמם בהם עשתה שימוש ועד האופן בו הבגד מונח על הגוף ומעביר מסר סביבתי "ירוק" חזק.
(קרדיט לצילום: זיו שדה).
תערוכת הבוגרים של המחלקות לעיצוב ואמנות של סמינר הקיבוצים מורכבת מ-23 בוגרי המחלקה לעיצוב המציגים עבודות בתחום עיצוב מוצר, עיצוב תעשייתי, תקשורת חזותית, לבוש ואביזרים, ו-11 עבודות של בוגרים/ות של המחלקה לאמנות המציגים/ות עבודות המשלבות וידאו, פיסול, רישום וציור, מיצב וצילום. התערוכה תוצג במרכז עמיעד השייך למישלמה ביפו, עיריית ת"א, במתחם שוק הפשפשים.
רונן לייבמן, ראש המחלקה לעיצוב, מסביר כי "מספר רב של פרויקטים בחרו השנה לעסוק בנושאים הקשורים לאורבאניות ולאורבאניות החדשה – עיצוב ואמירה הבוחנים את התפקיד של העיר בעיצוב התרבות העכשווית. הדבר מצטרף למגמה הולכת ומתחזקת של השנים האחרונות לחזור ולהתעסק באמירות חברתיות רחבות, שמונעות ממודעות חברתית ותרבותית, ומתייחסות למציאות הקיומית בארץ ובעולם. בנוסף ניתן לזהות יותר ויותר פרויקטים הנוטים לעשייה שהיא פונקציונאלית, ולא רק תרבותית קונספטואלית".
ד"ר הדרה שפלן-קצב, ראש המחלקה לאמנות, מוסיפה ואומרת כי "התערוכה של המחלקה לאמנות תתמקד בנושא "מיפוי". העבודות מציעות מיפוי אישי וחוויתי של טריטוריות גופניות, גיאוגרפיות, לאומיות ונפשיות. הסימונים עוברים מהציבורי לאישי וחוזר חלילה תוך שימוש בכלים שונים כשבקוטב אחד נמצא הגוף האישי ובשני בכלים דיגיטליים".
לפניכם פירוט אודות חלק מהעבודות שתוצגנה בתערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב:
מיכל בילדמן – "שכונה": מיצב הבנוי מסדרת גופי תאורה המטמיעים לתוכם דו שיח בין ערכי המשפחה והתרבות הפרסית, בתוכה גדלה מיכל, לבין הניכור האורבאני. הגופים ארוגים בעבודת יד ממגוון טקסטילים שונים. כל אובייקט מייצג דמות מתוך המשפחה וביחד מייצגים את מארג היחסים בין בני המשפחה.
שני דרשן – "עדידד": אביזר גוף המשלב בתוכו תכשיט וסינר הנקה גם יחד, כאשר בתנועה קלה הופכת האם את התכשיט לסינר המאפשר לה להניק את תינוקה בציבור בצניעות. הסינר עשוי בד בטכניקת אוריגאמי , וניתן בקלות להפריד בין חלק הסינר לתכשיט.
סטיבן יונסף – Small Spaces: ריהוט מתקפל לחדרי מדרגות. חדר המדרגות ניתן לתיאור כחלל ריק, המעורר רצון להתייחס לצורתו, זאת בעזרת יצירת אובייקטים אשר יכולים להתאים לגודל החלל ובכך לשרת את האדם, אפילו אם זה לטווח זמן מאוד קצר. הפרויקט עוסק בהצעה לעיצוב אובייקטים מינימליסטים, שממוקמים בתוך חדר המדרגות. ברגע שהם לא בשימוש הם מקופלים ולא מעוררים עניין ובעת פתיחתם מתגלה אובייקט שימושי, צבעוני ומיוחד. האובייקטים שיוצגו: מתקן ישיבה (שרפרף), שולחן, מדף וגוף תאורה.
דינה זרצקי – "היב"RU: סדרה של איורים על גבי אובייקטים שנאספו מהרחוב כגון: בלטות, צינורות, קופסאות שימורים וכו’. האיורים מבוססים על עדויות של ילדי עולים מרוסיה עם דגש על חווית ההתאקלמות והדחייה החברתית שחוו במהלך שנות ה-90. חלק מהאובייקטים פוזרו במרחב הציבורי במטרה שימצאו ויילקחו על ידי עוברי אורח. על כל אובייקט ישנו קוד QR המקושר לקבוצה ייעודית בפייסבוק שם יוכלו המוצאים להכיר את הסיפורים שמאחורי הפריט שמצאו.
הילה ברנשטיין – Catch: קונספט לאפליקציה הבנויה מקהילות וירטואליות. לאפליקציה יש גישה לאתרים בהם אנחנו גולשים, לפעולות השונות שאנו מבצעים בנייד ולמקומות בהם אנו נמצאים. בעזרת מידע זה היא מציעה לנו קהילות אליהן אנו יכולים להשתייך בכל רגע נתון. האפליקציה משמשת ככלי לבקר את אותן תופעות לוואי שליליות של הרשתות החברתיות, על ידי הקצנתן. השימוש באפליקציה נעשה בצורה הדרגתית; תחילה גורמת הנאה וסיפוק ומאפשרת לנו לבחור את המינון המתאים, אך ככל שהשימוש בה גובר, אנו מאבדים את השליטה והיא חושפת בפני הקהילה פרטים אישיים שלנו, מפריעה לנו בעת השימוש בנייד ומציעה לנו מספר רב של קהילות מיותרות.
לירית אפרתי – "אחת שמקשיבה": עבודה הבוחנת את החיפוש אחר אינטימיות ברבדים וויזואליים ותכנים במתחם הסייברספייס. העבודה מורכבת מסדרת יומנים האוצרים שיחות עם אנשים שונים בצ’טים כאשרת הזהות הפיקטיבית שמנהלת את השיחות היא "אחת שמקשיבה", הלוא היא היוצרת. הפרויקט הינו ניסוי, שגילה כי אנשים מחפשים לחשוף וליצור אינטימיות רגעית ככל שתהיה.
אדוה ציפאני – "מידה כנגד מידה": קולקציה בת מס’ מערכות לבוש אשר מציעה התבוננות חדשה בגוף הנשי מתוך החשיבה על הגוף באמצעות הבגד. עיצובן של מערכות הלבוש מבטא זאת על ידי רישום מחדש של קווי הגוף הנשי על הבד באופן העונה לדימויי הגוף שנקבעו על ידי מוסכמות חברתיות. כל מערכת לבוש מתייחסת לאזור מסוים בגוף האישה הזוכה בעיצוב להגדלה, הרחבה ומתיחה על הבגד.
גיתית קלנר – "שפת רחוב": סדרת מערכות לבוש בהשראת חתולי רחוב, כמטאפורה לאנשים החיים בסביבה האורבאנית, בדגש על מצבים בעיר שמוציאים את "החיה שבאדם". בקולקציה מתקיים דיאלוג בין קשיחות וגסות לרוך ועדינות, שבא לידי ביטוי בשינויים בפרופורציות של הגוף והבגד, בהגזמה, בהגדלה והרחבה של חלקים, בעודף של בד ובשימוש נרחב של רוכסנים. כל אלו במטרה לדמות את הנראות וההתנהגות של חתולי הרחוב, כמטאפורה לאופי האנשים החיים בעיר, במטרה ליצור צללית חדשה של אדם המתכנס בתוך עצמו בניסיון להתמודד ולשרוד את חיי היום-יום בעיר.
יניב לוריא – "היופי בין מטריה למכונת תפירה על שולחן הניתוחים": שלוש מערכות לבוש לגברים, מעוצבות בטכניקת "בריקולאז’". המערכות מורכבות מפריטי לבוש, תיקים וחפצים נוספים המיועדים לגבר האורבאני העכשווי. הטכניקה מאפשרת הכלאה של פריטים מוכרים ושילובם במבנה המלבוש הבסיסי. התיקים מקנים לבגד תכנים "גבריים". תוצר הלבוש החדש מושפע מהמרכיבים השונים, בקו, בגזרה ובמבנה כולו.
רונה שפר – "זיהום סביבתי": סט מערכות לבוש הבנוי מגזרות וטקסטיל, אשר פותחו מתוך ניסיון ליצור מראה המתאר את התוצאות ההרסניות של הזיהום הסביבתי. הזיהום נטמע בתוכנו -הוא נראה ובלתי נראה בין אם מורגש כעת או יביע אותותיו בעתיד הרחוק. הדגש בקולקציה בפיתוח התוצאות ההרסניות של הזיהום הסביבתי.
לפניכם פירוט אודות חלק מהעבודות שתוצגנה בתערוכת הבוגרים של המחלקה לאמנות:
לוסי קליינרמן – לא תרצח: כעשרים רישומי פחם ריאליסטיים של פורטרטים של יהודים – גברים, נשים וטף, שנלקחו מתצלומים קבוצתיים מתוך אלבום אושוויץ. הנצחת זכרם והרגע הטרגי ששמור לתהליך הסלקציה ברגע הגיעם למחנה ההשמדה אושוויץ- בירקנאו.
אלסה אסרס – תציג תצלום קיר גדול של גופה ההריוני של אישה שחורה בשכיבה (פורטרט עצמי), כשהוא נתון מכף רגל ועד צוואר ביציקת גבס לבנה; עבודת וידאו שבה גבר שחור מבקש ‘להוריד’ במקלחת את צבע עורו; ופסל המכיל ביצים מושחרות, מצופות שוקולד.
בת-חן אברמוביץ’ – באושר ובעושר: פסל-קרוסלה בתנועה ובסאונד, העשוי מעץ וברזל, ובחובו סצנה רפטטיבית הכוללת חלקי גוף רבים של בובות ברבי; קיר טפט עם פטרן סיפורי; שבעה פסלי שעווה של אברי מין גבריים משובשים – מעין שבעת הגמדים; נשים, גברים, אגדות ילדים ותהום אחת פעורה.
שני שבו מתוק – מכאניקת השבר: פסל-עמוד עשוי פוליאטילן מוקצף, שהוא נגטיב של סדק קווי וארוך באדמה, בנוף, ולצידו, רישום פחם גדול ורגשי על נייר – מעין ריקוע לאותו סדק; סרט וידאו המתאר יחסים כמעט אינטימיים, אך סוריאליסטיים-פיסוליים בין אישה צעירה (שני עצמה) לילדה; סרט על יחסי אם ובת; הנרטיב הנשי על רבדיו, מחבר בין העבודות כולן.
ליטל ג’רבי – נשייה: בלב יצירתה סדרת פסלי פרפין (חלב נרות) ושעווה וברזל שחור: בין הגוף הנשי לבין ההפשטה הבאה מאופי החומר, וגם – דימוי ספרותי כסולם; עבודת וידאו המתארת סיר לחץ ביתי, יחסים בין אחיות; בעבודת וידאו נוספת – גוף נשי ופרפין ניתך; ילדות, נשיות, סירוס (מנטאלי) וכל הג’אז הזה.
