"והנה עלה זית טרף בפיה" [בראשית ח’, 11]. פרשת נח נקראת בעונת מסיק הזיתים. זכה עץ הזית להיות המבשר כי יבשו המים לאחר המבול. זכה הזית להיות מרכיב עיקרי במזונות האדם, למאור ,לתרופות, לפולחן ולתמרוקים. בזמן המסיק – מסוכות ועד חנוכה – עולה הזית לגדולה. על פי האגדה הביאה היונה את עלה הזית מהר הזיתים – הר המשחה.

הזית שימש מקור לדימויים לחיי עם ישראל :"מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה – אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין" [בבלי, מנחות נ"ג]. הזית נפוץ מאוד בארץ ישראל "זיתים יהיו לך בכל גבולך" [דברים כ"ח 40]. תפוצתו מן השפלה ועד לגליל "נוח לו לאדם לגדל לגיון של זיתים בגליל" [בראשית רבה כ’]. כיום מצויים כרמי זיתים בנגב , במישור החוף, בהרי יהודה, בכרמל בגליל וברמת הגולן. הזיתים ברובם משמשים לכיבוש ולאכילה, וחלקם לעצירת שמן. תהליך הפקת השמן עבר תמורות רבות בהיסטוריה. תעשיית שמן הזית השתכללה במרוצת השנים.

ריסוק הזיתים , כבישתם והפרדת השמן מהכוהל , היו שלבים הכרחיים בתהליך ייצור השמן. תהליך עצירת השמן כלל את השלבים הבאים:ריסוק הזיתים – על ידי גלגל אבן. שם האבנים הוא "ים" ו"ממל". ים-אגן הריסוק , אבן עגולה , בנויה מאבן גיר או בזלת בקוטר של 1.60-2.20 מ’ עם שקע רדוד במישטחה העליון. במרכז האבן מצוי חור לתוכו מוכנסת קורת עץ. קורת עץ אנכית זו מתחברת לקורת עץ נוספת אופקית, שמתחברת לאבן המרסקת , היא אבן הממל.

אבן הממל מחוברת קורת עץ ארוכה שאיתה מסובבים את אבן הממל על אבן הים בעזרת חמור,פרד או גמל, ובתקופתנו במנוע. בקצה אבן הים חריץ ליציאת השמן הראשון. שמו של בית הבד ניתן לו בגלל קורה זו [קורה=בד].

לאחר ריסוק הזיתים נלקח הרסק למכבש אשר בו לוחצים את הרסק וסוחטים אותו בתוך עקליםן , תוך שימוש בקורה עם משקולות או על ידי שילוב שניהם או בבורג כבישה. השמן מטפטף לתוך בור אגירה או כלי קיבול. [פרשה ארץ ישראלית , רובינשטיין אודי].